כאן אני חושב לסיים את היומן הזה. אחרי חמש שנים של כתיבה לבלוג אנונימי, שיותר מששימש לקוראים, שימש לי כמפלט . אינני יודע לאן יתפתחו הדברים ומה צופן העתיד, אינני יודע לאן היו מתפתחים הדברים אילו בחרנו במסלול אחר. במבט לאחור ברור לי שהגעתי לנקודת שפל בחיי הפרטיים, המשפחתיים והעסקיים, שהביאה אותי לקחת החלטות רגשיות ואימפולסיביות שהשפיעו על כולנו. ובהחלטה של רגע פירקתי הכל .אנחנו נפלנו נמוך מאוד אבל חזרנו ועמדנו על רגלינו ושרדנו, החיים נמשכים/ והעיקר, הבנות בנו את חייהן ובגרו ובעיניי הן הצלחה גדולה בזכות עצמן. אין לי ספק שאילו נשארנו באותה מסגרת משפחתית לחוצה והרסנית הבנות היו מנותקות היום ממני, חיות את חייהן לבד בלי רצון לקשר עם הוריהן ואני הייתי חי אולי ברווחה כלכלית אך בכלא עסקי וזוגי שלא הייתי שורד בו נפשית.
למרבה הצער, לעומתנו, חייה של רחל התפרקו לחלוטין ומאז הגירושין מצבה התדרדר הרבה יותר. היא נותרה ללא משפחה, ללא בית, חסרת כל ואף הגיעה לסף מוות. אני יודע שיש לי חלק במצבה ויכול להיות שהייתי צריך להיות קשוב יותר לסימנים ולהקדים ולדאוג לטיפול בה, אך אין חכמה בחכמת הבדיעבד. ברור לי ההידרדרות שלה ומצבה הנפשי השפיעו על כולנו והייתי חייב לנתק את הבנות מהסביבה שנוצרה בגלל המחלה וגם את עצמי. איני מכה על חטא ואת הנעשה אין להשיב. לעתים אדם צריך לקחת את חייו בידיו ולשנות אותם. אני מקווה שיבוא היום ותימצא התרופה שתחזיר את רחל מהעולם שהיא נמצאת בו והיא תבריא .ימים יגידו .
במבט רחב מעבר לעולמינו הצר. מתסכלת אותי העובדה שלמרות שהמחלה הזו התפתחה למגיפה בארץ, היא נותרה צרתם של החולים ומשפחותיהם בלבד. נראה כאילו שהמערכת הרפואית החליטה לוותר על החולים האלה .אין הבנה שמדובר במגיפה ששואבת צעירים וצעירות והורסת את חייהם ואת חיי כל מי שהם יקרים לו. בחיטוט קל באינטרנט בנושא אנורקסיה ישראלית מתגלים נתונים מזעזעים על התפשטות המחלה בקרב צעירות וצעירים ועל התרחבותה גם בקרב נשים מבוגרות כ 5% מאוכלוסיית הנשים . ועל נתוני התמותה המטורפים של החולים בה . אין לי עניין לצטט סטטיסטיקות מהאינטרנט אלא לעודד כל אחד שקורא את היומן להפנים ולהיות ערני וזהיר ועם יד על הדופק לגבי כל דיאטה תמימה ושינוי קיצוני בהתנהגות של ילדיהם .העולם המערבי הצליח להתמודד עם מגיפות קשות כמו איידס ובעזרת מודעות לדכא ולנצח את המחלה. אינני יודע מדוע המחלה הזו לא מקבלת את תשומת הלב הציבורית ומדוע לא מתקיימים קמפיינים למודעות בתקשורת ובבתי הספר ,אולי בגלל ניגוד אינטרסים עם גופי אופנה וצרכנות . העובדות הן שהמצב חמור מאוד ומדובר במחלה סופנית גם אם היא נמשכת שנים רבות .אין תרופה למחלה ,אחוזי ההחלמה נמוכים מאוד וההרס שהיא זורעת מכלה את חייהם של החולים בה. חולה אנורקסיה הוא הדבר הקרוב ביותר לזומבי , חי מת .יותר מעשרים שנה אנחנו במחלה הזו
מנסיוני אני חושב שמרגע שהמחלה מתחילה לתת אותותיה בחולה ועד שהיא משתלטת עליו יש טווח זמן קצר לפעולה וככל שמקדימים לאתר ולטפל בה הסיכוי למניעה וריפוי גבוה יותר .עד מהרה המחלה מגיעה לנקודת אל חזור שממנה הסיכוי להחלים הולך ומתמעט עם הזמן .על כן גם אם יש ספק חייבים לטפל ולהזים את הספק !.
זו מחלה שהתרופה לה היא בעיקר בידיו של החולה ,אך כמו אדם טובע הוא חייב עזרה והוא/היא ,חייבים להכיר בעובדה שהם בבעיה ולהרתם לטיפול אלה ביתי היא ההוכחה לכך ורחל גרושתי היא התוצאה של אי הטיפול בזמן .עם כל הביקורת שיש לי על המערכת אני מבדל אלף אלפי הבדלות את הרופאים האחיות הפסיכולוגים והדיאטניות בדרג הטיפולי האנשים האלה מצויים במלחמה שברוב המקרים היא מוכרעת מראש אך הם לא נכנעים
בעוד אני כותב ,אני קורא באינטרנט שאושר חוק לאישפוז כפוי לחולי אנורקסיה קשים שמתיר לפסיכיאטר מחוזי לאשפז בכפיה חולות במצב קיצוני עד שבועיים ימים .כנראה שבזכות החוק הזה התאפשר אישפוזה של רחל . זהו צעד מבורך אך טיפה בים ,אין לי ספק שמספר המאושפזים ילך ויגדל מידי שנה אם לא תעשה השקעה בתחום המניעה עד כאן
ראש השנה 2018 ,אני קורא את הבלוג מסדר סימני פיסוק ומתקן שגיאות שנכתבו בסערת רגשות כמו מטפח גינה ששתלתי לפני כמה שנים. עוד שנה עברה ויכולתי לתאר בה את הקורות אותנו בפירוט . אך לא כתבתי ולמעשה אינני יכול לכתוב יותר ולאו דווקא מסיבות שליליות כפי שתארתי .
נראה שהכתיבה התאימה למצב נפשי מסוים מאוד שהייתי בו ואיננו עוד, אני מרגיש טוב עם עצמי. ,אני מרגיש ששיקמתי את חיי וטוב לי בחלקי. למדתי להעריך את מה שיש, וגם את מה שהיה אני אופטימי.
כנראה שבחיים האלה כבר לא אהיה טייקון ולא סטארטאפיסט שעשה אקזיט במליונים. אבל אהיה מאושר ומרוצה ובעל נסיון וביטחון ביכולתי להתמודד עם קשיים וביטחון בבנותיי שתדענה לסלול את דרכן ולהתמודד עם החיים ולהצליח. בידיעה שהכשלון הוא חלק מההצלחה והחוכמה היא לאסוף את הכוחות ולהתגבר על המכשולים שהחיים מציבים לפנינו לקום לחייך להביט למזל בעיניים ולקחת אותו לצידך ולהמשיך לצעוד. לצערי הרב אינני אופטימי בעניין ריפויה של רחל ובכלל בענין ההתפשטות המואצת של המחלה והתעלמות המערכת מקורבנותיה. כנראה שנצטרך עוד מס' שנים עד שהמחלה הזו תהפוך למגיפה עולמית שתגע בכל אחד ואז אולי יוקצו המשאבים להתמקד בה ולמצוא דרכים לריפויה .
עד כאן-נישואין עם סיר מרק .
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “סוף דבר- ינואר 2017”