שבוע אחרי שקיבלתי את ההזמנה, הגעתי למפגש הראשון של הורי המטופלים במרכז. עם הגעתי כבר ישבו במקום מספר הורים במעגל כיסאות בחדר קטן וצפוף. במרכז ישבה מנהלת המחלקה ולידה הדיאטנית. עד מהרה החדר התמלא בהורים, זוגות ויחידים .
לאחר שחילקה מספר דפי מידע החלה המנהלת בהרצאה על אנורקסיה בולמיה והפרעות אכילה בילדים ובני נוער. היא דיברה בעיקר על התפשטות התופעה והסיבות הגורמות לה, לכאורה. מדבריה היה ניתן להבין שאורח החיים המודרני, שמספק שפע מזון מחד אך מקדש את אידיאל הרזון מאידך, הוא אחד הגורמים העיקריים להתפשטות הנרחבת של המחלה בדורנו .למרות זאת, הרפואה המודרנית עדיין לא פענחה את הסיבות והגורמים המדויקים להתפשטות המתרחבת של המחלה בשנים האחרונות ולשאלה מדוע ילדים מסוימים מתחלים בה ובאחרים לא?. היא המשיכה ודיברה על סיבות גנטיות וחברתיות ומשברים אישיים המהווים טריגר למחלה. וגם על המרכז והקשיים הרבים שיש לה ולצוותה בעבודתם הברוכה מול המטופלים, שמתנגדים לטיפול ומתכחשים למחלה .על התקציבים הזעומים והקשיים שמערימה המערכת ועל העומס שהולך וגדל .
לאחר שסיימה ביקשה המנחה מההורים להציג את עצמם ולתאר בקצרה את ההפרעה ממנה סובל/ת ילדם. עד אותו רגע לא חידשה לי המנחה רבות, אך ברגע שההורים החלו לתאר את הצרה שפקדה אותם התחוורה לי עוצמת התופעה. התמימות, חוסר האונים ובמקרים רבים גם הבורות והבלבול של כולנו ,כולל של אנשי המקצוע
היו שם הורים לבנות ובנים בעיקר בגילאי 12-18. רובם של ההורים תיארו בן או בת אינטליגנטיים מאוד, תחרותיים, מצליחנים כל אחד בדרכו. שביום אחד שינו את עורם והתמסרו להפרעת אכילה שהשתלטה על חייהם ושינתה אותם מקצה לקצה. ואת חיי הוריהם הפכה לסיוט מתמשך. כל אחד מההורים תאר את דרכו להתמודד עם הבעיה, חלקם ניסו בתוקפנות ובמשמעת, מקל וגזר ענישה ותגמול. אחרים ניסו את דרך ההיגיון, בלדבר על ליבם של ילדיהם להסביר את הסכנות הרבות, את הנזק שהם גורמים לעצמם ולמשפחתם . וחלק בכלל האמינו שמדובר בתופעה של גיל הנעורים שתחלוף עם הזמן. מה שבלט מכל תיאורי ההורים הייתה העובדה שכל הילדים פיתחו שיטות מתוחכמות מאוד כנגד כל מי שניסה להתערב ולדבר על ליבם. בהתנהגותם היה נדמה כאילו שהשתלט עליהם איזה גורם מסתורי שעיוות לחלוטין את המציאות בעיניהם וגרם להם לפתח עולם פרטי וסודי משלהם. ובמקביל לתמרן את העולם מסביב, להאמין שהם חיים כרגיל כאשר בפועל ,בהסתר הם ממשיכים בעקשנות לשמר את פולחן המחלה. אצל כולם מדובר בהתמסרות ובאדיקות כמעט דתית לדיאטה קיצונית ופעילות גופנית מופרזת. וככל שהם הלכו ורזו, התעצמה הסלידה שלהם מגופם ,שנראה שמן ומכוער יותר ויותר בעיניהם .והמוטיבציה לרזות הלכה וגדלה עם הרזון שהלך והקצין .
היה שם אב חד הורי שבנו בן ה15 היה ספורטאי מצטיין, שחקן כדורסל מבטיח. גבוה ומלא מרץ שהתפורר לאביו מול העיניים וכיום הוא שלד מהל. האב סיפר שניסה כל מיני שיטות להתמודד עם סירובו של הבן ובאחת הפעמים הוא פשוט ניסה להכריח אותו לאכול בכח והם נקלעו לקרב מכות שהוא יצא ממנו מתוסכל והבן מסוגר ועוין יותר. הייתה שם אם שסיפרה על בת מבריקה בלימודים, יפה מאוד, שכיכבה שנים רבות בלהקת ריקוד, שהלכה ודעכה מול עיני הוריה, שמרגע שניסו להתערב הפכו לאויביה המושבעים. היא אינה מדברת איתם, מתנהגת בעוינות, מגיבה בתוקפנות ומסתגרת כל היום בחדרה. השינוי שחל בה ביחס לחייה הקודמים הוא כל כך קיצוני שלדברי האם היא חשה כאילו החליפו את ביתה באדם אחר .
זוג הורים אחר בעל רקע דתי הטיל את כל האשמה על התקשורת, האינטרנט והסלולרי שהשפיעו על ביתם וגרמו לה לחלות במחלה. הם המשיכו וטענו נגד המתירנות וחוסר המשמעת והדור הזה שאיבד משמעת וכל רסן. לדבריהם ביתם הייתה ילדה מלאה שהחלה להשתנות עם המעבר לחטיבת הביניים בעירם. למרות שמדובר בבית ספר דתי ממלכתי הרי שההשפעה הרעה לא פסחה עליהם. והיא החלה להשתנות, להתלבש ולהקפיד על מראה ועל ארוחותיה ואט אט הסתבר להם שהיא רזה הרבה מעבר לדיאטה רגילה. לאחר מאבקים רבים ולאחר שאיימו עליה והפעילו לחצים ועונשים. היא החלה לשתף עימם פעולה ואף הבינה את חומרת המחלה לדבריהם. בארוחות האם הייתה יושבת לידה ומקפידה שתאכל את כל הארוחה ואף מנעה ממנה ללכת לשירותים כשעה אחרי הארוחה. ולמרות כל מאמציה ושיתוף הפעולה לכאורה של הבת, היא עדיין המשיכה לרזות. רק לאחר שהיא הוכנסה לטיפול במרכז הסתבר שהיא תמרנה את אמה לאורך כל הדרך. בהסתרת מזון, שימוש במשלשלים ופעילות גופנית אינטנסיבית בזמנים שהאם לא יכלה לפקח עליה.
אצל כל ההורים ההגעה לטיפול הייתה לאחר שכלו כל הקיצין וכל ניסיונותיהן לטפל בבעיה במסגרת המשפחתית כשלו. כך שאצל כל הנוכחים המחלה אינה חדשה וחלקם כבר סוחב את הבעיה מספר שנים. זהו עוד אחד מהמאפיינים הכל כך ייחודיים למחלה הזו, שהיא אינה "פורצת" באחת כמו מחלות רבות שמביאות אותך לרופא כי חל בך שינוי ,יש כאב או סימפטום כלשהוא . היא מתחילה בהחלטה תמימה הגיונית ולגיטימית להתחיל בדיאטה ופעילות גופנית. שברוב המקרים אף מקבלת עידוד מההורים. רק בחלוף זמן רב, כשלהורים מתברר שהילד שלהם לא חדל מהדיאטה והולך ומקצין בהתנהגויות שלו הם מבינים שישנה בעיה ורק לאחר שהם אינם מצליחים להתמודד איתה הם פונים לטיפול. כך שאם במחלות רבות מהירות הגילוי היא קריטית לריפוי מהמחלה, הרי שבהפרעות אכילה ברוב המקרים אובד יתרון הגילוי המהיר שאולי היה מאפשר לעצור את תהליך ההידרדרות בשלביו הראשונים .
ככל שסבב התיאורים הולך ומתקרב אלי אני חש שהמקרה שלי של אלה ביתי, שונה מיתר המקרים המתוארים על ידי ההורים. אציין רק שההורים במקום אינם רק הורים לילדים חולי אנורקסיה, למרות שזהו הרוב. ישנם גם הורים לילדים בולמיים ועם יתר הפרעות אכילה .מימיני יושבת אם לילדה בולמית וכשהיא מתחילה לספר את סיפורה מתברר לי שצרתם של הילדים המתמודדים עם השמנת יתר ובולימיה לא קטנה מצרתם של הילדים האנורקטיים. האם מתארת ילדה שהייתה מלאה מאז ומתמיד ואהבה לאכול, שגם היא החליטה ביום מן הימים להתחיל בדיאטה. אך בניגוד לחולי האנורקסיה שנמנעים מלאכול היא אינה מסוגלת שלא לאכול והפתרון שלה הוא באילוץ עצמה להקיא אחרי כל ארוחה. האם מספרת על נזקים פיזיים שנגרמו לה לוושט ועל הטירוף בו הילדה נתונה.,לאכול ללא שליטה ולהקיא כל הזמן. המאבקים של האם ושיטות ההתחמקות והתמרונים של הבת אינם שונים מחולי האנורקסיה וכך גם התסכול וחוסר האונים של האם ושל המערכת.
כשהתור מגיע אלי וניתנת לי רשות הדיבור, אני מספר בקצרה על אלה ועל העובדה שהיא פנתה אלי והחליטה לקבל טיפול. בנוסף, בניגוד ליתר מקרי הפרעות האכילה שמתוארים על ידי ההורים היא אמנם מתעסקת רבות באוכל אך היא אינה רזה באופן קיצוני וגם לא שמנה. פה עוצרת אותי המנחה ומתארת בקצרה את המקרה של אלה שמוגדרת כהפרעת אכילה בגלל ההתעסקות הרבה שלה עם מזון ועם בעיית דימוי הגוף, שאופיינית לה וליתר החולים בהפרעות אכילה. וגם את העובדה שאלה בניגוד לרוב המטופלים זיהתה שהיא בבעיה ופנתה לטיפול ביוזמתה. לא המנחה וגם לא אני מציינים שאלה היא בת לאם חולת אנורקסיה. חשתי שחשיפת המקרה האישי שלי תסיט את הדיון למקום אחר. היה לי ברור שתיאור הניסיון שלי עם המחלה כמעט עשרים שנה, יאלץ אותי לספר עלינו ולהתמודד עם שאלות של הורים מבולבלים ומלאי תקווה. ועל תהליך האשפוז שרובם עדיין לא הגיעו אליו ועל עליבות המערכת והמסקנות הקשות שלי. עמוק בפנים חששתי לשדר להם את מה שאני מרגיש באמת והוא חוסר התקווה והידיעה ריפוי מהמחלה לאנשים ששקועים בה כבר כמה שנים הוא קשה ובסבירות נמוכה מאוד. כל ההורים נוכחים פה כיוון שיש להם תקווה ואמונה שאפשר לנצח את המחלה ,אז מי אני שאפגע להם באמונה הזו וארפה את ידיהם ?
הפגישה הראשונה הסתיימה לאחר שעוד כמה הורים סיפרו בקצרה על ילדיהם .רבים מההורים נשארו במקום והתוודעו זה אל זה כפי שקורה רבות לאנשים שחולקים את אותה צרה .אני קמתי ומיהרתי החוצה . בהשוואה ליתר המקרים הרי שמצבה של אלה בכי טוב ובניגוד אליהם היא בבגרות רבה החליטה לקבל טיפול על דעת עצמה . אין לי ספק שמחלתה של רחל היא בין הגורמים העיקריים לפנייתה של אלה לטיפול , נדמה לי אפילו שהחשש העמוק שלה מלהגיע למצבה של אמה דרבן אותה לפנות כדי להקדים תרופה למכה ולהרגיע את חרדותיה .
במהלך השבועות הבאים הגעתי למספר מפגשים נוספים .ברובם לא לקחתי חלק פעיל כי באמת מצבה של אלה היה שונה מאוד ממצבן של שאר המטופלות במרכז אך היה לי חשוב לשמוע על ההתמודדות של כל אחד מההורים ולהבין את גודל התופעה והקושי הרב בהתמודדות עמה.
נפלא בעיני מהו הגורם המדויק למחלה אצל בני נוער ובעיקר בנות נוער . אין לי ולכל בעלי המקצוע בתחום ספק שאידיאל היופי והרזון שמוצג בכל מדיה אפשרית הוא גורם משמעותי וטריגר לפריצת המחלה יחד עם כל הקמפיינים הרפואיים והתקשורתיים לדיאטות ואורח חיים בריא וממולן בסתירה מוחלטת כל אותן תוכניות בישול, ריאליטי אוכל ותחרויות הסעדה .שהפכו את האוכל לדת החדשה, נדמה לי לפעמים שהפכנו למדינה עם הפרעת אכילה .שהנוער שלנו הוא הקורבן העיקרי שלה
נישואים עם סיר מרק 