במרץ 2014 רחל ואני מתגרשים, כשנה וחצי אחרי שהיינו פרודים. אני גר עם הבנות והיא גרה אצל קרובת משפחתה בעיר סמוכה. היחסים בינינו היו מתוחים מאוד בתחילה והיא הערימה הרבה קשיים וסירבה לחתום על הסכם הגירושין ואף הסתייעה בעורכת דין שמונתה לה מטעם נעמ"ת שהציבה תביעות על רכוש המשותף ובעיקר על החברה שבבעלותי ו"הרווחים העתידיים שלה " .
בסופו של תהליך, אחרי שסגרתי את החברה וכל שהיה לי עוקל, הגענו להסכמה כי כבר לא היה לנו כסף או רכוש משותף לריב עליו. ולקחתי עליי את כל החובות וגידול הבנות, ללא כל דרישה ממנה. היא שחיה בתקופה הזו ברשות עצמה כנראה שגם הגיעה להבנה, שהיא חופשיה לחיות את חייה אין לה כל אחריות, ואף אחד לא מעיר לה ודוחק בה לקבל טיפול.
לדעתי חולי אנורקסיה נוטים להתבדלות להתבודדות בעיקר כדי להימנע מהעין הביקורתית של בני המשפחה והסובבים אותם. הבדידות מאפשרת להם להתמסר לחלוטין למחלה ולחיות בדרכם.
רחל מצאה עבודה אצל מספר משפחות בבישול ובנוסף קיבלה קצבת נכות מסוימת מהביטוח הלאומי בגלל המחלה, שאיפשרו לה קיום מצומצם. אצלנו היא הייתה מבקרת לפחות אחת לשבוע, בעיקר כדי להביא מוצרי מזון ותבשילים שהכינה. עבורי זו הייתה עזרה משמעותית כי חייתי ממש על השקל. בניסיון לממן את המחיה שלי ושל הבנות ולאחר תשלום כל החובות הקבועים נותר מעט מאוד לכלכלה.
למרות השכר הנמוך ויתר הקשיים הכלכליים שלנו, נקודת האור הגדולה היו הבנות.
שתיהן בגרו באחת וחשפו צדדים באישיותם שלא האמנתי שקיימים בכלל. רונית עבדה בתחילה במסעדה תקופה מסוימת עד שהציעו לה להתקבל לחברה בינלאומית כאשת מכירות בשפה האנגלית. עד מהרה היא התגלתה כאשת מכירות ממולחת ומקצועית והתקדמה בשכר ובתפקיד. תוך שנתיים היא מונתה למנהלת שעבדו תחתיה מספר אנשי מכירות. אלה המשיכה להצטיין בלימודיה ובזמנה הפנוי עבדה בחנות לממכר מתנות. העזרה הכספית שקיבלתי מהן אפשרה לנו להתקיים ואף הצלחנו אחרי שנה לעזוב את החורבה שהתגוררנו בה, לדירה הרבה יותר נורמלית.
החיים בבית היו רגועים והן אף התחילו להביא חברים הביתה, רונית אף הביאה חבר פעם ראשונה מאז ומעולם.
אני הפכתי לעקר בית במשרה מלאה. בישלתי, כיבסתי, ניקיתי והן סייעו לי בתפקידי הבית. הבית לא היה נקי ומסודר כמו בימים שרחל חיה איתנו. תחושת החופש ללא מתח והעובדה שאיש לא ישב לנו על הראש כל הזמן, הייתה שווה את האי סדר ששרר בבית .
כפי שציינתי, את רחל הייתי פוגש בתכיפות די גבוהה בעיקר מכיוון שהיא הקפידה להביא לנו מוצרי מזון ובישולים שהכינה במקום עבודתה. היא התגוררה אצל קרובת המשפחה שלה לא רחוק מאתנו. ככל שעבר הזמן ראיתי שמצבה הפיזי הלך והתדרדר. היא בת 47 ונראית מבוגרת בהרבה מגילה. שערה הידלדל והיא גזרה אותו קצר והוא נראה קשה, סורר ופרוע . עיני השקד הירוקות שלה שקעו עמוק בחוריהן וניבט מהן מבט חסר מנוחה. שערות גבותיה נשרו לחלוטין והיא נאלצה לצייר אותן בעיפרון איפור. עצמות לחייה בלטו דרך עורה השקוף . ושיניה אוי שיניה הן ששיוו לה את המראה המבוגר ומעורר הרחמים ביותר. היא איבדה את מרבית שיניה התחתונות והתקינה תותבת שלא התאימה כלל לפיה. התותבת הייתה נעה בפיה כשהיא דיברה והקשתה עליה מאוד לאכול ולדבר. כששאלתי אותה מדוע היא אינה מתקנת את התותבת, היא ענתה לי בכנות שאין לה עצמות חניכיים שניתן יהיה להתקין את התותבת עליהן, והיא צריכה מילוי עצם והשתלות ואין לה את הכסף הנדרש.
דבר נוסף שבלט לעיין היו אצבעות ידיה שהיו נפוחות ובגוון כתום ממש שנגרם מהבטא-קרוטן שבירקות שהיו עיקר מזונה. את גופה הכחוש היא הסתירה בבגדי ילדות שהלמו את גודל גופה הקטן ודרכם ניתן היה לראות את שלד העצמות שהסתתר מאחוריהן גופה היה רזה כל כך .
למרות שהכרתי אותה מימים וראיתי את השינוי שהמחלה גורמת לגופה לאורך כל השנים. עדיין בכל פעם שראיתי אותה נדהמתי ונחרדתי מגודל השינוי ותחושת החידלון שהיא שידרה. שנאתי לרחם עליה אך לא יכולתי להתגבר על תחושת הרחמים שאפפה אותי בכל פעם. ואתה חוסר האונים בידיעה, שאין הרבה מה לעשות כדי לשנות את מצבה. ועכשיו כשאין איש בסביבה שידחוף אותה לטיפול, המצב רק ילך ויחמיר.
גם מצבה המשפחתי והחברתי לא שפר מאז הגירושין. עוד בסוף ימינו כזוג היא נקלעה לסכסוך עם בני משפחתה על כספים שלטענתה אחיה לוקחים מאביה. אינני יודע אם יש אמת בטענותיה של רחל כלפי אחיה או שמדובר במציאות מעוותת ופרנויה שהיא פיתחה. אך לאחר גירושינו הסתבר לי שהסכסוך הלך והחריף עד כדי כך ששני אחיה ניתקו אתה כל קשר. אחד מהם אף טען שהיא גרמה לסכסוך בינו לבן אשתו ואסר על משפחתו כל קשר אתה. גם עם הוריה היחסים נעכרו מאוד בעקבות הסכסוך עם האחים והויכוחים הרבים שהיא עוררה בבית, עד כדי כך שאמה הגיעה למצב שהיא דרשה מרחל לא להגיע אליהם הביתה יותר. דווקא בזמן זה שהיא חוותה את הגרושים והפרידה הקשה מבנותיה. התגלתה משפחתה כמשענת קנה רצוץ שלא יכלה להתעלות מעל ההאשמות של רחל ולהבין שהיא חולה ובמצב נפשי ופיזי קשה.
וכך התדרדרה לה רחל למצב של בדידות ללא משפחה ללא בית, ללא חברים וללא כל ביטחון כלכלי. למזלה הייתה אותה קרובת משפחה ששיכנה אותה אצלה וגם כלפיה הייתי שומע לעיתים מרחל תלונות בעיקר על ניסיונותיה להתערב לה בצלחת ולשדל אותה לאכול. מה שבעיני רחל היה טאבו מוחלט שיכול היה לגרום לה לקום ולעזוב. כפי שציינתי ,לדעתי חולי אנורקסיה מבודדים את עצמם במתכוון מהחברה ואף ממשפחה ומכל מי שמעז לסייע או להתייחס למצב הפיזי שלהם. חולי אנורקסיה רואים בכל מי שמנסה לסייע להם כמעט כאויב ולא רק שהם יתרחקו מאותו אדם אלא הם מסוגלים להעליל עליו ולנפח את מעשיו וממש להפוך אותו לאויב מושבע. לזכותה של אותה בת משפחה יאמר שלמרות עוינותה של רחל והתנהגותה המתבדלת היא לא ויתרה ולא נפגעה ממנה והקפידה לדאוג לה ולספק לה הרבה מעבר למקום מגורים. כי מעבר למצב הפיזי רחל הלכה והידרדרה אל מחוזות הדמיון ואותה דודה נותרה הקשר העיקרי שלה למציאות. בשיחות שהתפתחו בינינו במפגשים הקצרים הייתה רחל מספרת לי סיפורים מצמררי לב על יחסם העוין של אחיה וניסיונותיהם להרחיקה מאביה,שאהב אותה מאוד, והיה מבוגר וחולה. כדי שהיא לא תשפיע עליו בעניין צוואתו או כספים שהוא נותן להם. לא ידעתי כמה אמת יש בדבריה. אבל היה לי ברור שהיא בודדה מאוד. היה עצוב לי לראות איך רחל ששלטה ביד רמה במשפחתה ושעל פיה נשק דבר בזמנו, הפכה למנודה ומבודדת. חרתה לי מאוד העובדה שהיא הייתה הגורם העיקרי לרווחה הכלכלית של משפחתה שנים רבות. ואחיה ירשו את העסק המשפחתי שהיא שיקמה והתפרנסו ועדיין מתפרנסים ממנו בכבוד. ולמרות זאת לא זכרו לה כל חסד ונידו אותה מחיי המשפחה ולמעשה מהמקום היחידי שהקנה לה ביטחון בחייה וזה בית אביה. אמנם על פניו גם אני עשיתי מעשה דומה, והתנתקתי ממנה. אך בניגוד להם ,לפחות בהיבט הכלכלי, אין לי ספק שאם היה לי כסף או רכוש הייתי חולק אותו עימה ומסייע ככל יכולתי בכלכלתה ומגוריה. את המירב שיכולתי לעשות באותם ימים עשיתי והוא לחסוך ממנה כל הוצאה על הבנות. בני משפחתה לעומתי יכלו לעזור לה כלכלית ובדיור, היה להם בית גדול והיא יכלה להתגורר שם או בדירה שכורה ליד, מצבם הכלכלי היה בכי טוב. אך לא, הם נידו אותה ונמנעו מלסייע לה ובעיקר חששו שהיא מעוניינת בכספי אביה והם עשו הכל כדי להרחיקה בחוסר כל.
באחד הימים באותה שנה פנתה אלי אלה וסיפרה לי בבגרות רבה על התלבטויותיה בעניין מצבה הנפשי. היא הגיעה למסקנה שהיא חווה שינויי מצב רוח ותחושות שלדעתה מצריכים התייעצות פסיכולוגית. , אך היא מאוד חוששת שטיפול שכזה יפגע בגיוסה לצה״ל והיא מאוד מעוניינת להתגייס. הצעתי לה שנפנה למרכז לסיוע נפשי לבני נוער בו טופלה רונית ונבקש את סיועם. אחרי מספר ימים להפתעתי פנתה אליהם אלה ביוזמתה והחלה טיפול פסיכולוגי ואחת לזמן מה היא הייתה מספרת לי על מפגשיה עם הפסיכולוגית ומשתפת אותי בתהליך שהיא עוברת.ראיתי עליה שהיא מרוצה ויש התקדמות ושיפור במצבה .
באחת הפעמים במהלך הטיפול ביקשה ממני אלה לקחת חלק במפגשים שבועיים להורי המטופלים שמארגן המרכז כדי לחלוק עימם מידע ולחבר בין הורים לבני נוער מטופלים כמעין קבוצת תמיכה .
לאחר מספר ימים הביאה לי אלה הזמנה מהמרכז שכותרתה ״קבוצת תמיכה להורים לילדים ובני נוער עם הפרעות אכילה. ״ הייתי מופתע מאוד מלשון ההזמנה ופניתי אל אלה בשאלה כאחד שזיהה טעות ברורה . הפרעות אכילה ?? למה מזמינים אותי לקבוצה בנושא הפרעות אכילה ? אין לך הפרעת אכילה פסקתי. אלה הביטה בי במבט סבלני ואמרה. אבא אתה אמנם לא מוכן לקבל את העובדה שיש לי הפרעת אכילה אבל זו הסיבה שאני מטופלת במרכז וזו האבחנה שלי . חששתי להזמין אותך כי ידעתי שאתה לא מקבל את העובדה שיש לי הפרעת אכילה אבל הפסיכולוגית במרכז שכנעה אותי להזמין אותך ואני מאוד אשמח אם תבוא .
הייתי בהלם אבל הסכמתי ובתוך תוכי חשבתי שטעות בידם לא יכול להיות שלאלה יש הפרעת אכילה . היא אוכלת והיא מלאה בגוף ואולי זו דרך להזדהות עם אימה או אמצעי לקבל תשומת לב .
כעבור שבועיים הגעתי למפגש הראשון. והזדעזעתי .עד אותו רגע הייתי מרוכז בבעיה האישית שלנו לא ראיתי מעבר .גם כשהייתי במחלקה להפרעות אכילה לא הסתכלתי מסביב ולא ראיתי את גודל התופעה. המפגש הזה עם משפחות אחרות, ההקשבה לתיאורים של אנשים נוספים שהמחלה הזו עושה בהן שמות הבהירו לי שאני שייך לקבוצה הולכת וגדלה של נפגעי מחלת האנורקסיה. איני יכול לתאר כמה גדול היה הזעזוע שחוויתי מהמפגשים האלה וכמה התופעה נרחבת ומתרחבת .
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 30- מתגרשים”