קיץ 2012, אני במערבולת העסקית, הסכסוך עם שותפי בשיאו. באחד הערבים אני חוזר הביתה מוקדם. רונית בבית אנחנו רעבים, במקרר פסטה שהכינה רחל שלא בא לנו לאכול . רחל מחוץ לבית, אנחנו מחליטים להכין משהו ומבשלים לנו ארוחת ערב.
בעוד אנחנו אוכלים ומפטפטים לנו, רחל חוזרת הביתה. ברגע שהיא קולטת שאנחנו הכנו את האוכל היא נותנת בנו מבט מלא תוכחה והולכת לחדרה בחמת זעם תוך מלמול כועס ובלתי ברור. כמובן שמיד האווירה נעכרת. אנחנו ממשיכים לאכול בשקט ומורידים את ווליום השיחה. כעבור מספר דקות היא חוזרת מהחדר ומטיחה בנו שהיא כועסת מאוד על שהיא טרחה והכינה לנו לאכול ואנחנו לא נגענו באוכל שהיא הכינה .
אני מסביר לה שלא בא לנו על פסטה ולא קרה שום דבר נורא בזה שהכנו לנו לאכול מה שבא לנו. אך היא בשלה, ממשיכה לטעון שאנחנו מזלזלים בה ועוד טענות מוזרות שעיקרן אנחנו עושים את זה כנגדה. ואז היא מעלה טענה מול רונית ומאשימה אותה בפניה שהיא מסיטה אותי נגד רחל ומספרת לי שהיא רעבה וגורמת לי להכין לה לאכול רק כדי שאחשוב שרחל מזניחה אותה .
רונית עונה לה שהיא ממש טועה ומסבירה שוב שלא בא לנו לאכול פסטה כרגע, זה הכל .
אך רחל לא חדלה לכעוס ולהתלונן ונכנסת לאמוק וממשיכה בהאשמות מופרכות והזויות. בין רגע מתפתחת ביניהן מריבה בוערת וקולנית .
אני משתיק את רחל ומבקש ממנה להרגיע וללכת לחדרה. היא הולכת משאירה את רונית מייבבת על הספה. כעבור מספר דקות היא חוזרת שוב ומטיחה ברונית תשובות לוויכוח שהן סיימו זה עתה . רונית נעמדת ומתחילה לצעוק לעברה הן מתקרבות אחת לשנייה ובצעקות, רונית מתחילה להטיח בה שהיא מאבדת פרופורציות ושהיא, רחל, שונאת אותה וכל מה שהיא מחפשת זה להעיף אותה מהבית ולהסיט אותי נגדה. אני נאלץ לעמוד ביניהן וממש להפריד, רונית נכנסת להיפר וונטילציה רעד ובכי בלתי נשלט. אני לוקח את רחל לחדר והכעס גואה בי עד כדי טירוף. בחדר אני מטיח בה שהיא הרסה את עצמה עם האנורקסיה וכל ענייני האוכל שבראש שלה ואיני מוכן שהיא תהרוס גם את הילדות. עד מהרה מתפתח וויכוח ביני לבינה. איני יכול יותר והעצבים מציפים אותי ואני מודיע לה שנשבר לי ואני לא מוכן להישאר יותר במצב הזה. אני רוצה להתגרש והפעם זה לא עוד איום סרק שידעך, אלא אני רציני מאוד זהו עד כאן , כלו כל הקיצין. אני ניגש לרונית היא ישובה בסלון בוכה. היא אינה מדברת איתי והולכת לחדרה. משתררת שתיקה מעיקה כל אחד ספון בעצמו .ענן כבד של מרירות שורה בביתנו , סמיך ומדכא , זמן רב מידי .
בערב למחרת לאחר יום של שתיקה, אני מכנס את הבנות ואת רחל לשולחן האוכל. אני מודיע להן שהחלטתי שאני מעוניין להתגרש מרחל ומבקש מהן לומר את דעתן. אלה מתחילה לדבר, היא פונה לרחל ואומרת לה :אימא, אני חושבת שהדבר הכי טוב לכם ולנו הוא שתתגרשו. הרי תמיד אמרת שהיית רוצה ללמוד ולפתח קריירה והבית והמשפחה מנעו זאת ממך. עכשיו התבגרנו ויש לך אפשרות להגשים את עצמך. לכולנו ברור שאתם לא יכולים להמשיך כך ביחד ואנחנו לא רוצות לחיות אתכם. מאסנו במתח ובכעס ומאסנו גם בשליטה שלך בחיינו כאילו אנחנו ילדות קטנות. את מסרבת לקבל שהתבגרנו, את מסרבת לטפל בעצמך ואנחנו דואגים לך אבל את לא מאפשרת לנו לעזור לך. רחל המומה טוענת בפניה שהיא לא מעוניינת להיפרד מהן והיא לא רואה טרחה בניהול משק הבית והיא בטיפול והוא מתקדם ועוד טענות שכל עניינן הוא יצירת מציאות מדומה שהכל בטיפול. אלה ממשיכה ועוברת לאנורקסיה ולנזק שזה גורם לכולנו ועל סירובה העיקש של רחל לחזור לטיפול ועל כל מערכת ההכחשות שלה וכך אט אט מטיחה אלה ברחל את כל שעל ליבה. רחל המומה, היא חוזרת ואומרת שאין לה עניין להתגרש והמשפחה היא כל עולמה, אני אומר שאיני מוכן יותר ואני מתכוון להגיש בימים הקרובים תביעה לגירושין. אני החלטי ואיני מוכן לחזור בי. איבדתי אמון וכנראה שחיים בנפרד יטיבו עם כולנו, גירושים הם לא סוף העולם. אני אומר לבנות שהן בוגרות דיין להחליט לגבי עתידן. רונית ששתקה עד עכשיו אומרת שהיא מתכוונת לעבור לגור לבד בכל מקרה ואינה מוכנה להישאר בבית. אלה אומרת שהיא מעוניינת לגור עם רונית. השיחה מסתיימת וכל אחד הולך לחדרו. לכולנו ברור שנפל דבר וזוהי לא עוד מריבה שתתפוגג ותדעך .
בימים הבאים השיגרה שב למסלולה אך רק על פני השטח. אני חוזר למלחמות העסקיות שלי, רחל יוצאת בבקרים ושבה מאוחר. השתיקות בבית ארוכות ומעיקות והאווירה עכורה. אני מנסה לשוחח עם רחל באחד הערבים בעניין הגירושים והיא מטיחה בי האשמות על עובדת החברה שלי, על הכישלון הכלכלי שלי ועוד טענות מכל וכל. התחושה שלי היא שהיא הבינה שנפל דבר וזהו לא עוד גל עכור שיעבור ואט אט היא משלימה עם המצב החדש שנוצר .
ראש השנה מגיע, רחל מודיעה לנו שהיא תחגוג עם משפחתה. אני והבנות מתארגנים ונוסעים צפונה לחגוג עם אחותי. אחרי חצות אנחנו חוזרים הביתה, אני נכנס לחדר השינה ומיד מזהה משהו שונה. הכרית והשמיכה של רחל אינם, ארון הבגדים ריק מבגדיה. הבנות יוצאות מחדריהן כל אחת עם מכתב בידה .
רחל השאירה להן מכתב ארוך בו היא מודיעה להן, שמכיוון שהיא הבינה שהיא לא רצויה בבית היא החליטה לעזוב והיא ממלאת את רצונן. היא מעוניינת לטפל בעצמה ובכוונתה לקבל טיפול ולשקם את עצמה. במהלך היום היא הסתייעה בבן דודה לארוז את חפציה ולעבור לגור עם דודתה עד שהעניינים יתבהרו .
אנחנו מופתעים לחלוטין .
אני רואה תחושת הקלה על פניהן של הבנות. בימים הבאים אנחנו אט אט מתארגנים לחיים שוב יחדיו, נושא העזיבה שלהן יורד מהפרק. אחרי כמה ימים אני מתקשר לרחל ואומר לה שאנחנו חייבים להיפגש ולדון בעניין הגירושין. היא דוחה אותי בטענה שהיא כרגע לא במצב שהיא בשלה לדון בשום דבר ושאמתין. היא עזבה את הבית כפי שרצינו אז שום דבר לא בוער כרגע, שאעזוב אותה לנפשה .
כעבור כשבוע היא מגיעה הביתה , יש ברשותה מפתח היא ממלאה את המקרר במצרכים שהיא קנתה, מסדרת קצת והולכת .
בימים הבאים היא מגיעה מידי פעם ללא הודעה מוקדמת שוהה בבית במהלך היום כשאני איננו ועוזבת בערב .
המצב אומנם מעיק וכשאני מדבר אתה היא טוענת בפניי שזו זכותה המלאה. ושוב כשאני מנסה לדבר על ליבה בעניין הסכם הגירושין היא דוחה אותי. ככל שעובר הזמן היא מפתחת גישה לוחמנית כנגדי, כאילו אומרת אמנם עזבתי את הבית כרצונכם אך יש לי עדיין זכויות פה ולא אוותר עליהן. היא פגועה ומבולבלת אני חש את הדילמה שהיא מצויה בה, מחד היא רוצה לקיים את רצוננו ובעיקר את רצון הבנות שלהבנתה מעדיפות לחיות בלעדיה. מאידך היא באמת מאמינה שהיא צריכה לדאוג לצורכיהן כאילו הן עדיין ילדות קטנות שתלויות בה. היא פשוט לא יכולה לשחרר. וישנה גם החרדה שמשתלטת עליה והפחד מהעתיד הלא נודע שמשתק אותה .
אני ער למצבה אך באמת שהגעתי לסף העמידה שלי ואיני יכול יותר. אין לי יכולת להכריח אותה לקבל טיפול וההידרדרות שלה סוחפת את כולנו אתה. יכול להיות שללא נוכחותי בחייה היא תיקח את עצמה בידיים ותשקם את עצמה מי שלא מנסה לעולם לא יצליח.
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 27 רגע האמת”