שנת 1992 אני בירושלים גר עדיין עם בת זוגי ובקרוב מסיים את הסטאז'. ביני לבין רחל יש נתק של כמה חודשים .באחד הימים בסוף החורף אני מקבל טלפון בהול מרחל לדירה .
רונית במצב קשה רחל מספרת לי, היא באישפוז מזה כשבועיים. הסרטן שחזר במלוא עוצמתו, חייב טיפול כימותרפי אגרסיבי וקשה מאוד ונראה שגופה לא עומד בטיפול .
אני מציע את עזרתי, ללא היסוס. למחרת היום אני מגיע אליהם הביתה ומיד עם הגעתי אנחנו נוסעים לבית החולים .
רונית במצב קשה מאוד, ביטנה נפוחה מאוד ,גופה לא עמד בטיפול הכימותרפי והמערכות שלה קורסות .
מהרופאים ניתן להבין שלא היה הרבה מה לעשות. מחד אם גופה לא יעמוד בטיפול הסיכויים לנצח את הסרטן קלושים. מאידך הטיפול הכימותרפי רעיל מאוד ונראה שגופה לא עומד בו. רונית מבקשת לבוא הביתה והרופאים שכנראה מבינים שכלו כל הסיכויים מסכימים.
אנחנו לוקחים אותה, היא שמחה לראות אותי ובלילה כשהיא לא מצליחה להירדם היא מבקשת שאשב אתה בסלון, אני יושב אתה . היא סובלת מאוד ובין יבבה ליבבה היא מנהלת איתי שיחה על רחל, היא מספרת לי כמה רחל אוהבת אותי וכמה יתר בני המשפחה וההורים רואים בי, בן הזוג הטבעי של רחל, מאז שהכירו אותי. למרות הפרידה הארוכה, לכולם היה ברור שאנחנו זוג ושעתינו תגיע. בשעת לילה מאוחרת אני משאיר את רונית בסלון ויורד לישון בחדר השינה ביחד עם רחל .
למחרת בבוקר יום שישי אני נוסע לבית אבי לערב שבת. אצלנו מתכוננים לשמחה גדולה, אחותי הקטנה מתחתנת ביום שלישי הקרוב וכל המשפחה המורחבת שלנו עושה שבת בבית אבי .
כמה שעות לאחר הגעתי, יום שישי שעה שתיים אחה"צ, הטלפון מצלצל. רחל על הקו . היא מבולבלת, מיבבת, נסערת כולה .
רונית התמוטטה ופתאום החלה לחרחר ונשימתה נעצרה היא מספרת לי. רחל שהייתה עימה ניסתה להנשים אותה והיא נחנקה וגוועה בין ידיה, כרגע ניידת טיפול נמרץ מנסה להחיות אותה .
אני מיד אורז את חפציי ויוצא לדרך באוטובוס לעבר ביתם .
כשאני מגיע לפאתי השכונה נשמעות הזעקות הרמות המספרות לי את החדשה הנוראה .
הבית מוקף בשכנים וקרובי משפחה , רחל נופלת לזרועותיי מפורקת, רונית מתה היא זועקת אלי.
אימה בזרועות דודותיה זועקת מכאב. אביה טובע בשתיקתו בפינה, אחיה הצעירים ישובים המומים .שוב אסון, שוב התפרקות שוב מוות. היו תקוות שהיא התגברה על המחלה. רחל ואימה נשאו אותה על גבן בימי הסבל והכאב ליוו אותה וטיפלו בה במסירות .
לכשהבריאה בפעם הראשונה היה נדמה, שהינה זה מאחור, הייתה שימחה זמנית ואז המחלה האיומה חזרה באחת ובמחי יד קטפה אותה. גופה לא עמד בטיפול הכימותרפי וקרס .
מה יהיה עכשיו? היינו בטוחים שהתגברנו על האסון הראשון והינה עוד אחד כואב כל כך מגיע ומפלח את המציאות . שוב הלוויה ,שבעה ,בכי .תחושת אובדן איומה. אני חושב על אימה של רחל שמאבדת שתי בנות צעירות בתוך חמש שנים, שומע אותה מבכה את בנותיה מייחלת למותה היא במקומן. אין נחמה, אין מילים שיכולות להתמודד עם כאב שכזה . הבית נעטף שוב באבל, העתיד נראה מדכא ומלא עצב .
שוב הכל נופל על כתפיה של רחל,.אימה מתכנסת לתוך אבלה, אביה קורס ורחל ,למרות הכאב והצורך להתמסר לאבל ולעכל את האסון הנורא. אין לה ברירה , הפרנסה מחייבת לקום להביט קדימה ולעבוד. עבודה קשה ומפרכת, עם לקוחות תובעניים והתחייבויות שצריך לכבד. הפסקת פעילות העסק משמעה סגירתו ,החיים ממשיכים .
אני מחפש מקום לעזור ונותר לגור עימם ומסייע ככל יכולתי.
עבור רחל אני המפלט היחידי, בחודשים האחרונים היא עשתה כל שיכלה להחזיר אותי אליה ,לא כך היא ראתה אותי חוזר וגם אני לא .
אך המציאות חזקה מהכל ושוב אנחנו ביחד בכאב רב ללא שמחה. אני מחליט להיפרד מבת זוגי, שותפתי לדירה בירושלים ונוסע להסדיר את תשלומי שכר הדירה ויתר הסידורים. המפגש עם דורית בת זוגי בשנה האחרונה והשיחה הקשה כשבועיים אחרי השבעה מבהירה לי כמה אני קרוע מבפנים וכיצד האירועים מקבעים לנו את המציאות. אחרי הרבה בכי באה השלמה , דורית נפרדת ממני לשלום ומשאירה כאב עמוק לזמן רב, הייתה בי אהבה מיוחדת אליה .
אני חוזר "הביתה" אני חש שזהו אכן ביתי וזקוקים לי בו.
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 7 אסון נוסף לפיתחנו”