את רחל הכרתי בצבא, שנת 84 ימי מלחמת לבנון, צה"ל שקוע בבוץ הלבנוני, חיילים נהרגים מידי יום, מארבים, מכוניות תופת, אני בן 20 .
בדיוק סיימתי קורס קצינים, נשלחתי לבסיס קטן בעומק הלבנון. נסיעה של כשעתיים מגבול ישראל.
הבסיס– מתחם משרדים מלבני, שכלל חמישה קרוונים ששימשו כמשרדי המנהלה ומגורי הקצינים, לצידם שני קונטיינרים ששימשו לאפסנאות ובקצה המלבן בית מגורים לבנוני דו קומתי. קומתו הראשונה של המבנה שימשה כמועדון ושקמיה והקומה השנייה שימשה כמשרד המפקד, חדר המבצעים והקשר.
מאחור במרחק של כ 100 מטר מהמבנה ממוקם מתחם מגורי החיילים, כ8 קרוונים מסודרים בצורת האות ח' ששני הקרוונים הקיצוניים מבודדים מעט, שימשו כמגורי החיילות.
מאחורי מתחם המגורים ממוקם מבנה יביל ארוך ששימש כחדר אוכל ומטבח. שבילי חצץ חיברו בין כל המבנים .שביל עפר, גדר תיל ומגדלי שמירה הקיפו את כל הבסיס.
זהו המקום בו הכרתי לראשונה את אשתי לעתיד ואם ילדיי
.עם הגעתי נשלחתי להמתין במשרדי המיועד, לשיחה עם מפקד הבסיס. מי שאמור להיות מפקדי הישיר היה במשימה מחוץ לבסיס ויגיע עוד יומיים. בעודי ממתין, נכנסו שתי חיילות למשרד, רות ורחל שמותיהן. רות משמשת כפקידתו של מפקדי הישיר, משמע היא תעבוד מולי, למעשה תחת פיקודי ורחל עובדת במשרד הצמוד כפקידתו של הקמב"ץ. שתיהן ,צוהלות, רועשות, משלומפרות וחסרות רסן. הייתי מוסיף גם, חצופות.
נוכחותי במשרד עוררה את התעניינותן . מיד הפכתי לבדיחה בעיניהן, הגעתי ישירות מקורס קצינים, לבוש מדי א' מגוהצים, דרגות ברזל על כתפיי וכומתה תחת הכותפת. נראיתי בעיניהן כנטע זר, כל כך לא שייך. כולם מסביב הסתובבו בבגדי עבודה מאובקים, נעלי בית, נעלי ספורט וכל מיני תוספות בגדים, צעיפים וכובעים שבינם לבין מדי צבא אין כל קשר. ואני כולי מגוהץ ומעומלן, במבוכתי מצאתי את עצמי מתנצל על שלא מצאתי דרגות ב' ואין לי מדי ב', והן לא מפסיקות לצחוק מולי. הדרגות והפרצוף הקשוח והמתנשא שלי לא עשו עליהן שום רושם. כשהתברר להן שאהיה מפקדה של רות מיד קיבלתי הרצאה בהלכות המחנה וגבולות הגזרה. הן לא מכינות קפה! לא מביאות סנדוויצ'ים מהמטבח!, לא עונות לטלפונים ! ישנות צהריים ועוד…
ובכלל כל מה שהן לא חייבות ממש לעשות, כדאי מאוד שאעשה לבד. נראה היה עליהן שהן ותיקות ועל המקום שהוא חסר כל משמעת. דיי מהר החלו להגיע סקרנים וסקרניות נוספים לראות את "הקצין החדש", באמתלות שונות .
רחל ורות החליטו לערוך לי היכרות מעמיקה עם כל אחד מהמבקרים, מאחורי גבם כמובן. לכל אחד ואחת היה כינוי ותכונות אופי על גבול הטירוף {לדבריהן} חיים השקמיסט אלים ומסוכן ולא כדאי להתעסק אתו. ענת הקשרית שנטפה מיניות ולא חדלה לפלרטט נוסעת ארצה כל כמה חדשים לעבור הפלה. מיכאלה "הביובית" ישנה עם סגן המפקד ועם כל דכפין. הן לא הפסיקו לצחוק, אני הייתי המום.
עד כה בצה"ל הייתי במסגרות לחימה על טהרת המין הגברי, משמעת, סדר, אחריות …ופה נראה שהגעתי לקייטנה. היה להן גם שיח ייחודי מתובל בהומור שחור , בציניות ומבט מפוקח וביקורתי על הצבא, מבט שלימים קסם לי.
למרות ההתבדחות על חשבוני, מצאה חן בעיניי השנינות והעוקצנות שלהן ותחושת המרדנות שהן הקרינו.
ואז לרגע אחד, בעקבות שאלה ששאלתי, השתלטה עליהן הרצינות וחדלו הצחוקים. שאלתי על קודמי בתפקיד והן סיפרו לי שסגן ניר שאני מחליף, נהרג לפני כחודש מרימון שהושלך לרכב בו נסע בדרכו לחופשת שבת. מתחת לכל הצחוק מתברר שהמקום הזה הוא לא מועדון ומסוכן פה, מאוד מסוכן. לימים גם אני כמותן פיתחתי את הציניות, ההומור השחור והגישה המתריסה מול המתח החרדה והמוות מסביב .
בעודן מדברות הן הוציאו תנור חשמלי היטו אותו כלפי מעלה הניחו פרוסות לחם על סורגיו, מארון סמוך שלפו אבוקדו ומשולשי גבינה מותכת והכינו סנדוויצ'ים. הייתי רעב אחרי שעות נסיעה כל כך ארוכות והצטרפתי לארוחה .
רות הייתה בלונדינית כחולת עיניים ומלאה, רחל הייתה כהת שיער עם עיניים ירוקות דבש, העיניים האלו כבשו אותי מרגע שראיתי אותן, את רחל אפשר היה להגדיר כמלאה במקומות הנכונים ובעלת חזה שופע, אני באותם ימים הייתי רזה באופן קיצוני. חבר שלי מהתיכון טען אז שאפשר להעביר שיעורי אנטומיה על הגוף שלי .
נישואים עם סיר מרק 