יום שישי סוף החורף שנת 2011 -אלה ואני נוסעים ברכב, אני אוסף אותה מבית חברה. כשאנחנו מתקרבים הביתה היא מבקשת שלא ניכנס עדיין ושנמשיך להסתובב ברכב. היא כבר בת שש עשרה אנחנו קצת יותר משבע שנים בארץ. אני מביט בה ורואה מתח עצום על פניה, היא תוססת בקרבה, השתיקה רועמת. אני נוהג ברחבי העיר והיא רועדת לידי ואז באחת היא מתפקעת. בכי כפי שלא ראיתי מעולם, יבבות חנוקות ופרץ מילים בלתי נשלט שמתוכו היא מבליעה ..אני לא יכולה יותר אני רוצה לעזוב את הבית עם רונית. מה??? מאיפה זה מגיע? מה קרה ? אני נחרד.
אני לא יכולה יותר !
בראשי כבר עוברים תסריטים של משבר בגרות וחרדות של אב לבת עשרה בעולם האלים שמסביבנו. אני מסיע את הרכב לבית הקפה שאנחנו הולכים אליו בדרך כלל בהיחבא.
אם רונית עוזבת את הבית אני עוזבת אתה היא קובעת לי עובדה. ואז היא מטיחה בי :אתה לא רואה ?! אתה לא בבית, אתה לא מבין מה עובר עלי. אני פוחדת מעצמי, אני שונאת את אימא שלי ! זה לא טבעי, איך זה שילדה לא אוהבת את אימא שלה ?. אני רק רוצה להיות רחוקה ממנה, משהו דפוק אצלי !.
אני נותן לה להירגע קצת ברכב ואנחנו נכנסים לקפה .
היא הולכת לשירותים לשטוף את פניה. אני מתמקם, מזמין לנו לשתות. היא חוזרת מתיישבת מולי ומתחילה לדבר ללא הפסקה. שופכת בשטף תסכול שהצטבר במשך שנים. ככל שהיא מדברת אני נדהם יותר ויותר, ננעץ לכיסא, לא מאמין למשמע אוזניי, נחרד .
אנחנו יושבים בקפה מספר שעות, הלילה מגיע. אני מבין שמכאן הדברים לא ימשיכו יותר באותו מסלול. אני מביט בילדה המדהימה שלי, שהתבגרה כל כך מהר. בשפה רהוטה וניתוח חכם היא מספרת לי את שעבר עליה בכל השנים האלה ואני לא הייתי שם בשבילה. הבת הקטנה שלי לקחה על כתפיה את שלום הבית, את הדאגה לשקט המזויף שחיינו בו, את התפקיד של שק החבטות שסופג וסופג ולו רק כדי להרגיע נפש חבוטה במחלה איומה ובמלחמה בין שני צדדים הפוכים ומתוסבכים , אימא שלה ואבא שלה .
בעוד אחותה מתמרדת ומפתחת את עצמאותה מול אימה. אלה הופכת אט אט לכלי בידי רחל ומחלתה. ראשית רחל מנהלת את חייה של אלה מרגע שהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון. היא קובעת לה את סדר היום את הלבוש, את התפריט. כל קניה שאלה רוצה לעשות בין אם זה בגדים או נעליים רחל היא הקובעת. גם אם הבחירה היא לא על דעתה של אלה והמוצר מכוער בעיניה, בסופו של דבר היא נכנעת לשתלטנותה של רחל. ורחל שמה שעומד לנגד עיניה תמיד הוא המחיר הזול קונה לה את הבגד או הנעל הפחות "נחשבים" ובד"כ הפחות איכותיים .
עבור אלה שלומדת בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים בעלי אמצעים ולמותגים בעיניהם יש חלק במעמד החברתי, הרי שהיא רוב הזמן מתביישת בלבושה ונעליה.
כפי שכבר ציינתי כמה פעמים, רחל קובעת לאלה מה היא תאכל. היא מכינה לה את הסנדוויצ'ים לביה"ס ואת ארוחות הצהריים והערב. ממה שאלה מספרת אני מבין שרחל למעשה עושה הפרד ומשול ולכל אחת מהבנות היא מכינה אוכל שונה. רונית שמתמרדת מסרבת לאכול את מה שרחל מכינה באופן קבוע. ואז במקרים מסוימים כשיש ביניהן שביתת אש היא מכינה לה את מה שהיא אוהבת. איכות המנה תלויה ביחסים ביניהן. לעומתה אלה תמיד תקבל מה שמתאים לרחל, כי היא ממושמעת ובעיקר פוחדת ממנה. וכך שתיהן יושבות לאכול צהריים ולכל אחת מוגשת מנה אחרת.
במקרים שרונית ורחל במתח או כשרחל כועסת על רונית אז היא פשוט לא מכינה לה לאכול " מענישה" אותה. בימים אלה היא מצ'פרת את אלה בארוחות מעניינות וכמובן בממתקים להכעיס את רונית .
וכך למעשה היא מייצרת מתח בין הבנות. רונית תמיד חשה שאלה מועדפת בעיני רחל ומקבלת יחס טוב יותר ואלה שפוחדת מרחל, משתפת פעולה בעל כורחה ולמעשה הופכת לשנואת נפשה של רונית, שרואה בה אויבת. הן בקושי מדברות ביניהן, בביה"ס רונית מתעלמת מאלה במפגיע
ואני כלל לא מודע
.עסוק מעל לראשי בעבודה ובורח כמה שאפשר מהבית,בכל אותה תקופה הייתי בטוח שהן חיות בצמר גפן. שהרי איננו חוסכים מהן דבר. באמונתי רחל מקדישה את כל זמנה ומרצה לבנות ואינה חוסכת מאמצים, רק שיהיה להן טוב. היא השכילה להפריד בין המחלה שלה לבנות אני מאמין. הרי כשאני מגיע הביתה הכל טוב ויפה, אמנם יש מתח בינינו אבל הדבר היחידי שמחזיק את החבילה הזו ביחד הן הבנות.
מרגע שהתחילה, אלה לא חדלה מלשפוך את שעל ליבה בפניי. היא מספרת לי על הבידוד שלה וההסתגרות בבית. כבר שנים שהיא אינה מביאה חברות הביתה, היא מתביישת. היום שלה מסתכם בביה"ס ובבית. היציאות היחידות שלה הן לחוגי ההעשרה ולקורסים שהיא משתתפת בהם. מלבד החבר הקרוב שלה היא בודדה .
והמתח, המתח מפרק אותה מבפנים. היא מספרת לי שאימא חיה על קצות העצבים, מלאה כעס ונרגנות על כולם. הכל נעשה בכעס. ההסעות לביה"ס ולחוגים, הארוחות, הניקיונות, הכביסות ויתר מטלות הבית, שמונעים ממנה למלא את סדר היום והמטלות הקבועות והמדויקות שלה . היא חיה במתח תמידי כאילו היא נרדפת ע"י איזה גורם שמאיץ בה כל הזמן. לג'וגינג, לבישול המרק ,לאוכל בזמנים הקבועים ולישון לישון ולישון. היא ישנה שעות בצהריים ומוקדם בערב ואוי למי שיעז להפריע לה, ואוי ואבוי אם היא לא תספיק לישון בדיוק בזמן. אם במקרה יש צורך להסיע את אחת הבנות, או סתם אלה הגיע מאוחר מביה"ס ורחל חיכתה לה להגיש לה את האוכל בזמן. זהו יום שחור עבור אלה -צעקות כעס קיטורים וחוסר סבלנות מבעבע מלווה במלמול עצבני שעיקרו טענות ומענות נגד כל מי שהפריע לסדר היום שלה.
אווירת המתח התמידית שאלה שרויה בה והשהיה הקבועה בבית מביאה אותה אל המפלט היחיד שאליו מובילה רחל, האוכל.
הררי החטיפים בסלון, המאפים בתנור והמעדנים במקרר .
אלה מבלה את זמנה בבית תחת עינה הפקוחה של רחל, לומדת {בהצטיינות יתרה }, צופה בטלוויזיה ואוכלת את כל מה שרחל עורמת עבורה .
בשעה מאוחרת בלילה אנחנו חוזרים הביתה. אלה הולכת לחדרה תשושה ומתוחה. אמנם סלע כבד ירד מעל כתפיה אך הוא עדיין נתלה בה ומושך אותה .היא במתח רב, אל תספר לאימא היא מתרה בי. אין לה אמון מלא בי היא חוששת שאפוצץ את העניין מול רחל. תהיה מריבה, כעס ,רגיעה וטאטוא הבעיה מתחת לשטיח ואני אחזור שוב לחיי {כמו שהיה עד כה } והיא תיפגע יותר מנקמתה של רחל. היא ממש חרדה שאספר לרחל ומתרה בי שוב ושוב לא לספר לה. אני ממש רואה את הפחד בעיניה .אני מבטיח, לא אגיד מילה אל תידאגי .
רחל ישנה, אני נשכב לצידה תוסס בקרבי לא מצליח להירדם. רוצה להעיר אותה להטיח בה את כל הכעס שהצטבר בי להסביר לה מה היא גורמת לילדה שלנו , להתחנן אליה שתפסיק. לעשות משהו, לנער אותה ולהחזיר אותה להגיון. אבל ברור לי שאם הייתי מעיר אותה ומנסה לשוחח איתה היא הייתה מורחת ומטייחת ומשכנעת שלא הבנתי והייתה מעירה את אלה ומאלצת אותה לאמר לי שלא הבנתי כלל. ומחר היתה נוקמת בה. אז אני שוכב לידה ושותק אבל ברור לי שמשהו חייב להשתנות -הבית שלנו על סף קריסה ואני ישן .
אי אפשר יותר כך .תתעורר!!!
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 25-תתעורר!!!!!!”