שנת 2011, רונית בתיכון בכיתה י"ב, היא חיה בעולמה מנותקת ועוינת. המתח בינה לבין רחל הולך וגואה. רחל פוחדת מרונית כי תגובותיה חצופות וקיצוניות וכך היא מעבירה אליי את כל התסכול ממנה .״ החדר שלה מלוכלך ומסריח״ היא מטיחה בי .״היא חוזרת בשעות הקטנות של הלילה ונשארת לישון עד מאוחר ,נעדרת תכופות מבית הספר. ועוד תלונות על המוסיקה הרועשת , מה שהיא אוכלת וכו'. באחד הימים רונית מבקשת ממני רשות לעשות קעקוע, לי ברור שסירוב מצידי יפעיל את מנגנון המרדנות שלה ואישית גם לא ראיתי בזה מעשה קיצוני והתרתי לה, היא חרטה על כתפה משפט בלטינית שמשמעו הבל הבלים הכל הבל .
באחת הפעמים חזרתי הביתה בשעת אחר צהריים ומצאתי את רחל ורונית באמצע ויכוח על חדרה המטונף של רונית. כשנכנסתי הן נפרדו כל אחת לדרכה, רונית טרקה מאחוריה את דלת חדרה ורחל נכנסה למטבח והחלה לקטר בקולי קולות, תוך כדי הטחת הכלים והסירים והרעשה שלמה מכיוון המטבח. אני החלטתי להתערב וניגשתי לחדרה של רונית. ביקשתי שתפתח לי את הדלת , היא סירבה לפתוח וביקשה שאעזוב אותה לנפשה, שאלך מפה וכו …אני התעקשתי והעצבים החלו לגאות בי אט אט לנוכח התנגדותה והדברים שהיא אמרה. ואז הרמתי את קולי מעבר לדלת וצעקתי לה שאם היא רוצה להמשיך להתנהל בבית הזה אז שתנקה את חדרה או שתחפש לה מקום ..ותפסיק לזלזל בכולנו ועוד אמירות מהולות בכעס שעניינן, מספיק עם המרדנות הזו .
פתאום בלי התראה מוקדמת יצאה רונית מחדרה אחוזת טירוף והחלה לצרוח בכל כוחה עלי ועל רחל. תעזבו אותי לנפשי! נמאס לי מכם! אתם לא מבינים שום דבר רק יודעים להאשים ולקטר. אתם בכלל לא יודעים מה עובר עלי!,אני נדרכתי והשבתי לה בכעס "מה כל כך קשה להושיט יד ולסדר את חדרך? מה כבר ביקשו ממך?! והיא בתגובה החלה לצעוק לעברי ובין לבין הטיחה את מכשיר הטלפון שהיה בידיה בעוצמה רבה על הרצפה לכיווני. באופן בלתי ברור הרמתי את הטלפון והטחתי אותו בחזרה ברצפה. את לא מפחידה אותי עם ההצגה הזו ! גם אני יודע להטיח דברים ברצפה. רונית סבבה על עקביה ונכנסה לחדרה בטריקת דלת רועשת.
נכנסתי למטבח להכין לי כוס קפה והתיישבתי לשולחן להרגיע את עצביי. לא עברה שעה קלה ורונית יצאה מחדרה ונעמדה מולי. השתנקתי למראיה. ידיה היו מגואלות בדם ועל פניה הבעת חרדה והיא צועקת אני לא יודעת מה קורה לי. כל הגוף שלי משותק, אני לא מרגישה את הידיים שלי. קמתי התקרבתי לעברה. ידיה היו חרוצות משריטות עמוקות לאורכן ולרוחבן. היא הייתה משותקת והמומה, כאילו לא ברור לה איך היא נמצאת במצב הזה. לקחתי אותה מיד למקלחת שטפתי את ידיה חיפשתי פולידין ותחבושת וחבשתי את ידיה. לא היה לי ספק שהילדה חווה אירוע נפשי שמחייב טיפול מידי. לאחר שחבשתי את ידיה אמרתי לה שאנחנו חייבים ללכת לבית חולים , היא לא התנגדה. ירדנו לרכב והתחלתי בנסיעה לכיוון בית החולים הפסיכיאטרי שהיה מרוחק כשעה מביתנו. לאורך כל הדרך ניסיתי להרגיע אותה, אט אט היא החלה לחזור לעצמה. המומה וחרדה מהתחושות שגופה חווה. אני לא מרגישה את הידיים, הראש שלי מעורפל, לא מבינה מה קורה לי. היא לא הצליחה להבין איך ידיה שרוטות ומגואלות בדם כאילו אדם אחר עשה לה את זה .
הגענו לבית החולים, שעת אחר הצהריים מאוחרת, חניתי בחוץ ונכנסנו .המקום נראה פסטורלי ורגוע, חבוי בגן עצים ומדשאות, נכנסתי לחדר המיון. האחות במקום קיבלה אותנו בסבר פנים יפות וברגישות. רונית עברה קליטה קצרה, רישום פרטים והתבקשנו להמתין עד שהפסיכיאטר התורן יתפנה אלינו. האחות הציעה לנו לשבת בחוץ . יצאנו טיפסנו לעבר שולחן מבודד בקצה מדשאה מתחת לעץ גדול. התיישבנו, רונית כבר התעשתה על עצמה. הבטנו מסביב ,על המדשאה ישבה חבורת נערים ונערות עם מדריכה. חלקם השתתפו בשיח ער ווכחני ואחרים פשוט ישבו להם בוהים בחלל, ללא כל הבעה על פניהם. בכל מקום מסביב היו מפוזרים חוסים, בספסלים ועל המדשאה. חלק ניכר מהם פשוט היה מנותק, חשבתי לי ,אלה בוודאי מטופלים בתרופות. בהילוכם והבעתם הם נראו כזומבים מהלכים. רונית גם היא שמה לב אליהם ואף שיערה שאלה מטופלים בתרופות. היה ברור שהיא דואגת מאוד. גם בראשי עברו מחשבות ..מה יהיה אם גם היא תצטרך טיפול תרופתי ? הילדה היפיפייה הזו מלאת המרץ והרגש החם תאבד בעולם ההכחשה? כמה דאגות עברו בליבי .. מה הגורם? האם היא חוותה טראומה שאני לא יודע עליה? איזה סודות היא אוצרת בליבה? שאני לא יודע עליהם דבר. לא דיברנו על מה שקרה, היה ברור לי שאין לה עניין לשתף אותי בעולמה. ושאל לי לחקור ולדרוש, זה כבר מעבר להבנתי. מכאן אנשי מקצוע יקחו את הטיפול .
כעבור שעה קלה נקראנו לחדר הפסיכיאטר. נכנסנו, מעבר לשולחן ישב בחור צעיר בשנות הארבעים לחייו בעל פני ילד. לאחר שביצע רישום פרטים וקיבל תיאור ממני על מה שקרה, הוא פנה לרונית ושאל אם היא מעוניינת שאהיה נוכח בשיחה, היא ביקשה שאצא .
יצאתי, התיישבתי על הכיסא ליד, הרחקתי ממני חוסה שהחל בשיח עימי והתבודדתי עם מחשבותיי. חשתי צורך להתבודד לשחרר את המתח שהצטבר בי. חיפשתי את השירותים הקרובים ונכנסתי .ניגשתי לברז והתחלתי לשטוף את פניי והדמעות השתלבו להן בזרם המים. החרדה איכלה אותי מבפנים, בעיקר קינן בי סימן השאלה הגדול מה קרה לרונית? מה היא חוותה? מי פגע בה ?
האם היה זה נסיון התאבדות?
חזרתי להתיישב ליד דלת חדר הפסיכיאטר. אחרי זמן מה שנראה כנצח יצאה רונית. הפסיכיאטר יצא אליי וביקש שאכנס אליו לשיחה. נכנסתי , הוא החל בתיאור מסויג של מצבה של רונית. ההסתייגות הייתה מכיוון שרונית ביקשה שלא לשתף אותי בפרטים. הוא הסביר לי שהאבחנה שלו היא שרונית סובלת מחרדה והיא חוותה התקף קשה. המאורעות האחרונים ולחץ רב תקופה ארוכה הצטברו לכדי ההתקף שהתבטא בתופעות הפיזיות שהיא חוותה כולל הפגיעה בעצמה. לדבריו זוהי תופעה נפוצה בגיל הנעורים, שבטיפול תרופתי הולם יכולה לחלוף. אך היא גם יכולה להישאר לכל החיים ואף להחמיר. הוא מחויב להגיד לי , מכיוון שרונית דיברה על נטיות אובדניות עליו להדריך אותי להקפדה יתרה ושמירה עליה, נחרדתי. הוא הוסיף ואמר, שלבקשתה המפורשת של רונית דבר מהנאמר בחדר לא יעבור לידיעת אמה . הוא הרגיע אותי שהמצב לא מצריך אשפוז או טיפול תרופתי מיידי והפנה אותנו למרכז לטיפול בבני נוער בעירנו, שם ירכיבו תוכנית טיפולית וטיפול תרופתי אם יהיה צורך .
יצאתי לרונית, היא נראתה רגועה ונינוחה יותר. כנראה שההסבר שהיא קיבלה והשיחה הארוכה הורידו אבן מעל ליבה , חזרנו לרכב ונסענו הביתה .
בבית, סיפרתי לרחל שהילדה חוותה טראומה מסוימת שלא הובאה לידיעתי ואל לנו לחקור אלא לתת לגורמים המקצועיים לטפל בעניין. כרגע אין לי מידע והזמן יעשה את שלו. העיקר שקיבלנו את רונית בחזרה, קצת פגועה אומנם אך הדברים יכולים היו להסתיים אחרת.
למחרת היום לקחתי את רונית לחברת הטלפונים וביקשתי שתבחר מכשיר חדש, היא ביקשה את אותו מכשיר שהיה לה והציעה לשלם מכספה. בדיוק באותם ימים יצא המודל החדש של האייפון. החלטתי לרכוש לה אותו כמובן שללא כל תשלום מצידה, היא שמחה כל כך .
כעבור מספר ימים הוזמנו למרפאה לנוער, נסעתי אתה וכרגיל אחרי שיחה קצרה התבקשתי להמתין בחוץ. נקבעה לה תוכנית מפגשים עם פסיכולוגית וטיפול תרופתי זמני. מכאן ואילך לא דיברנו רבות באירועים ובפרטי הפגישות, אך הקפדתי ללוות אותה למרפאה בכל פגישה ולהמתין לה עד שתסיים, אחר כך היינו הולכים לשתות קפה. וכך אט אט החלה הילדה שלי להיפתח בפניי. הדילמה הראשונה והעיקרית שהטרידה אותה הייתה נושא הגיוס לצבא. היא כבר בת שמונה עשרה ובסוף שנת הלימודים היא צריכה להתגייס. הצבא כבר ערך לה מבדקים ועמד על יכולותיה המנטליות וידיעת השפות שלה. הוצעו לה כמה תפקידים ואף באחד הימים הגיעו מספר אנשי צבא לביתנו לפגישה אתה בעניין תפקיד שהיא הייתה מועמדת אליו .
כרגע הטיפול הרפואי העלה דילמה קשה. והיא החליטה לשתף אותי בדילמה בה היא נמצאת . היא אישית מאוד רוצה להתגייס, הפסיכיאטר והפסיכולוגית ממליצים שתדחה את הגיוס עד לאחר הטיפול התרופתי או שתצטרף לשירות הלאומי ולא תתגייס כלל לצה"ל. היא בשלה, רוצה להתגייס במועד. גם אם יהיה צורך להפסיק את הטיפול .דעתי הייתה שנמשיך בטיפול ובפגישות על למועד הגיוס ואז נחליט . אך את הטיפול אין להפסיק .
כעבור כחודשיים של מפגשים זומנתי אישית, להפתעתי, לפגישה עם הפסיכיאטר. רונית הכינה אותי לכך, אך לא ידעתי במה מדובר. כשהגעתי עם רונית, זומנו שנינו יחדיו למשרד הפסיכיאטר. בחדר נוכחו הפסיכיאטר המטפל, הפסיכולוגית שעמה נפגשה רונית פעמיים בשבוע ואדם נוסף.
התיישבתי מולם, על פני כולם הייתה הבעה מזמינה וחברית . הפסיכיאטר החל לדבר איתי, רונית ביקשה שנשתף אותך בטיפול ובהתפתחויות . מכיוון שהיא כבר בת שמונה עשרה ההחלטה נתונה בידיה והיא החליטה שנשתף אותך. נכון להיום רונית אחרי תקופה של טיפול תרופתי בליתיום , המינונים המדויקים עדיין לא נקבעו ולזמן יש תפקיד חשוב בהתאמת התרופות. כפי שכבר נאמר לך, ההתקפה שרונית חוותה בבית יכולה לחזור על עצמה ויכולה שלא, הכל תלוי בלחץ, מתח ועוד גורמים רבים. התרופה נועדה בין היתר למנוע הישנות של מקרים כאלה .
לרונית יש מערכת יחסים קשה וסבוכה עם אמה שלה. אנחנו זימנו את האם לפגישה נפרדת אך היא סרבה לשתף פעולה .
אנחנו יודעים שהאם מטופלת במסגרת נפרדת בעניין מחלת האנורקסיה שלה, לאמה של רונית יש השפעה על מצבה של רונית, אנחנו ממליצים לטפל פסיכולוגית במערכת היחסים ביניהן. זה לא תפקידינו ואין לנו יכולת להתערב בעניין, מה גם שאימא של רונית טענה בפנינו שהיא כבר בטיפול ואין לה עניין לחשוף את מצבה הרפואי גם במרפאה זו .
בעניין הגיוס לצבא, הפסיכיאטר ממליץ שרונית לא תתגייס לצה"ל אלא תצטרף לשירות הלאומי .לדבריו הצבא זוהי מסגרת נוקשה ומלחיצה ורונית בשלבי הטיפול כרגע והיא עשויה להיות מושפעת מהלחץ המשמעת והנוקשות. אך ההחלטה בידיה והם יקבלו כל צעד שהיא תחליט . כללית מצבה הנפשי אינו קריטי וקיימים סיכויים טובים שההפרעה תחלוף או תהיה שולית אם הטיפול ימשיך כסידרו .
רונית שנתבקשה לומר את דעתה, מסבירה שהיא בשלב זה מעוניינת מאוד להתגייס לצבא. היא רוצה לתרום את חלקה ומאמינה שהשירות יתרום לה. היא מבינה את המשמעויות והסיכון, אך לאחר השיחות והטיפול היא מודעת למצבה והיא מוכנה לקחת את הסיכון. אני תומך בה ואומר שכל החלטה שהיא תיקח אני סומך עליה ואסייע בידיה. לאחר השיחה אנחנו נוסעים לקפה שלנו והיא במרץ ובלהט השכנוע שמאפיינים אותה, מסבירה לי את שיקוליה ורצונה העז להתגייס .
בבית, בכל תקופת הטיפול רחל מתנהלת על קצות האצבעות מול רונית. היא נזהרת מלהתנגח עמה ומשתדלת לרצות אותה. ברור לה שהיא ממודרת לחלוטין, אך אני מרגיע אותה ואומר שגם אני ממודר ואין לי מידע נוסף. כי הילדה בגיל שמונה עשרה וברשות עצמה ואין לה עניין לשתף אותנו.
הימים עוברים, רונית חוזרת אט אט לעצמה, הטיפול נותן את אותותיו. הקשר בינינו מתהדק למורת רוחה של רחל. רונית מסרבת לערב אותה ושומרת על מרחק ממנה, היא חיה את חייה. אחרי כארבעה חודשי טיפול בתרופות היא מחליטה שהיא לא מעוניינת להמשיך ליטול אותן מכיוון שלדבריה היא מרגישה כמו זומבי. חסרת רגש ומנותקת. למרות מחאותיו של הפסיכיאטר היא עומדת על דעתה ומפסיקה את הטיפול הרפואי. בעקבות החלטתה צה״ל מסרב לקלוט אותה לשורותיו והיא משוחררת על סעיף נפשי. גם מערך ההתנדבות מסרב לקבל אותה לשורותיו ללא טיפול תרופתי ואישור פסיכיאטר. אני שומע אותה ולמרות הדילמה הקשה אני מחליט לתמוך בדעתה .
השחרור מצה״ל מקשה עליה מאוד, כל חבריה התגייסו והנתק מהם הולך וגדל. עם המרחק הפיזי וההווי הצבאי שהם מביאים למפגשי סוף השבוע, שלא מקלים על תחושת הריחוק והנתק שהולכת וגוברת, יחד עם הסוד שהיא שומרת בקירבה. חבריה יודעים שהיא שוחררה על סעיף רפואי והיא נמנעת מלשתף גם את הקרובים ביותר .
היא מתחילה לעבוד במסעדה מקומית לפרנסתה וחיה בבית, מחפשת את עתידה . באחת מהשיחות בבית היא מעלה את האפשרות שהיא מעוניינת לעזוב את הבית ולגור בשכירות עם חברה שותפה. אני מתנגד, לדעתי זה לא הזמן לעבור . רונית עדיין לא בשלה ומצבה הנפשי עדיין לא התייצב .
בניגוד לי רחל נתפסת לרעיון ברצינות ומעודדת את רונית לעזוב. להפתעתי הרבה אני רואה אותה מגיעה באחד הימים עמוסה בכלי בית, לשאלתי, היא מודיעה לי שרונית החליטה לעזוב את הבית והיא מסייעת לה.
את רצינית ? אני שואל אותה, נראה לך שהילדה יכולה לגור ולהתקיים לבד בכוחות עצמה ? זה מה שהיא רוצה היא עונה לי, היא תגור קרוב ונעזור לה . היא פוחדת להדליק את הגז אני אומר לה אפילו חביתה היא לא יודעת לטגן, היא כרגע בטיפול רפואי שמצריך השגחה איך היא תגור לבד? היא תסתדר היא עונה לי וזה מה שהיא רוצה והיא ביקשה ממני לעזור לה היא עונה בקרירות .
היא לא עוזבת את הבית!!! אני פוטר אותה בכעס. נקודה
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 24 -התפרקות”