רחל חוזרת הביתה. מיד לאחר שפרקה את חפציה היא מתנפלת במרץ רב על הבית והמטבח, מבטלת את כל השינויים שעשינו ומחזירה את המצב לקדמותו. כולל השולחן הקטן בפינת האוכל, עם הצלחת התבלינים וכלי האוכל שלה. החרדה על פניהן של הבנות ניכרת.
רחל לא מבינה עדיין שחל בהן שינוי. מבחינתה היא עמדה בהסכם אתנו ויצאה לאשפוז ואפילו החלימה, עכשיו חוזרים לשגרה. היא לא מעכלת את העובדה שהבנות כבר נערות בעלות חשיבה עצמאית ודעות מגובשות. הן מבינות מהי המחלה והן עברו את שלב הילדות בו ההורה הוא כל יכול ועל פיו יישק דבר. התקופה הקצרה של היעדרותה הותירה בהן תובנות חדשות והכרה שאפשר גם אחרת. זה, בנוסף לרוח המרדנות שגיל הנעורים מביא אתו, הובילו למסלול התנגשות בלתי נמנע שלא איחר להגיע .
דיי מהר אחרי חזרתה של רחל היא החלה להיתקל בהתנגדויות מצדן של הבנות, בעיקר מצידה של רונית שלא אפשרה לה להתערב בחייה או בצלחתה. גם אלה החלה להתנגד להשתלטותה של רחל על חייה. באותה תקופה החלה אלה מערכת יחסים עם בחור צעיר ואינטליגנטי שאפשרה לה להיפתח בפניו ולשתף אותו בחייה. לזכותו יאמר שהוא פקח את עיניה במובן מסוים ושימש לה משענת ונתן גיבוי למעשיה. אני כמובן שבאותה תקופה לא ידעתי עליו דבר ורק לימים למדתי על השפעתו הברוכה .
עד מהרה הפכתי למעין שופט ובורר, רחל לא חדלה להתלונן על התנהגותן של הבנות כלפיה. על ירידתה של אלה בלימודים ועל מרדנותה של רונית בבית ובבית הספר. גם הבנות החלו להעז ולהתלונן בפניי על התנהגותה ובעיקר על כל התופעות שהחלו לחזור על עצמן שמוכיחות שהמחלה חוזרת ומשתלטת .
אני באופן טבעי ניסיתי לשמור על "שלום בית" ומרגע שהמחלה עלתה על השולחן היא הייתה הסיבה להתנהגות המטורפת של רחל. ניסיתי לדבר על ליבן שיבינו שאימא חולה ויגלו יותר סבלנות. הבנות סרבו לקבל את זה כעובדה ובאחת הפעמים הטיחה אלה בפניי ללא בושה, אני פה הילד ולא ההורה! חובתו של ההורה לדאוג לילד ולא ההפך. אני לא חייבת כל הזמן לבלוע את כל השיגעונות כי אימא חולה וצריך לקבל את זה, שתלך ותטפל בעצמה!
הייתי מופתע מניצני המרדנות שהחלו לצוץ באלה. בתוך תוכי הצדקתי אותה ואף שמחתי על העצמאות שהיא מתחילה לרכוש לעצמה .
עם רונית הסיפור היה שונה לחלוטין, אם את אלה רחל אהבה והייתה רגישה אליה והאמינה שמעשיה הכפייתיים הם לטובתה של אלה. לרונית יחסה היה שונה לחלוטין.
ככל שנורא לאמר זאת תמיד חשתי שלרחל לא היו רחשי אהבה אימהיים לרונית. רונית למעשה רוב חייה גודלה על ידי נשים אחרות, מרגע שנולדה היא טופלה ע"י סבתה ונקשרה אליה כמו לאם. ואחר כך על ידי המטפלות בחו"ל. הקשר בין רונית לרחל היה על בסיס אופורטוניסטי ומתוך מחויבות אם לבת. מעולם למשל לא ראיתי את רחל מחבקת ומנשקת את רונית וככל שרונית גדלה הן הלכו והתרחקו ונוצרה ביניהן עוינות כאילו הן בנות אותו גיל. במקרים רבים רחל הטיחה בפניי שרונית עושה ככל יכולתה כדי להרוס את הקשר בינינו, כאילו שהיא אינה ביתה אלא אשה זרה שמנסה להרוס את נישואיה . המצב הגיע לכדי כך שהן כלל לא דיברו ביניהן אלא רק לצורך הסעות לבית ספר, אוכל, כביסה וצרכים אחרים.
עד מהרה רחל חזרה לעבודתה היומית אצל לקוחותיה הקבועים ולשגרת הארוחות והספורט שלה , למרות כל מחאותיי. גם את הטיפול הרפואי והפגישות השבועיות עם הפסיכולוגים והפסיכיאטריים שנקבעו לה כהמשך לטיפול בבית החולים, היא חזרה לשמור בסוד. וכשכבר החליטה לשתף אותי זה היה בתיאור התקדמותה להחלמה, והאופטימיות הרבה ושביעות הרצון שמגלה הצוות הרפואי כלפיה . בעקבות האשפוז היא שינתה דפוס התנהגות, אם בעבר היא התכחשה למחלה ותקפה כל מי שהעיר לה, עכשיו היא החלה להודות שהיא אכן חלתה אך היא כבר בשלבי החלמה מתקדמים, בעיניה המחלה הייתה בשליטה .
כפי שציינתי זה היה רק עניין של זמן עד שמסלול ההתנגשות יוביל לפיצוץ הגדול.
עברו כשמונה חודשים עד שרחל חזרה לחלוטין למחלה ולמנהגיה, משקלה ירד שוב ההתנהגות הכפייתית חזרה ואפילו בעוצמה יתרה. שעות הספורט הלכו והתארכו ולעיתים נפרשו על כל שעות היום. אני זוכר יום אחד בו נסעתי הביתה בשעת אחר הצהריים, כדי לקחת משהו ששכחתי בבית בדרכי לאיזו פגישה. ברכבי הייתה מנהלת השיווק של החברה, שאך נישאה לפני כחודשיים. עם כניסתנו לעיר מגורי ראיתי מרחוק דמות קטנה לבושה מכנסי טריינינג בלויים וחולצת טריקו ארוכה ומרופטת, צועדת בהליכה מהירה ונחושה כולה אומרת ריכוז במשימה. עד מהרה זיהיתי את רחל, בתחילה ניסיתי להתחמק ממנה אך הייתי צריך לוודא שיש מישהו בבית, כיוון שלא היה לי מפתח, אז נסעתי לעברה ועצרתי לידה. היא נראתה כאילו הרגע נחתה מעולם אחר, מבולבלת, נבוכה {שהרי תפסתי אותה בקלקלתה } היא התנצלה וניסתה להסביר את הסיבה לספורט באמצע היום. כל כך משעמם לה וכבר שבועיים שהיא לא הלכה אז היא יצאה לצעדה קלה .
העובדה שישבה לצידי בחורה כמובן שלא נעלמה מעיניה, ולימים מנהלת השיווק הזו הפכה ליעד תוקפנות מצידה של רחל. התחושה העיקרית שחשתי באותו רגע הייתה בושה גדולה ולא בגלל הספורט, אלא בגלל המראה השדוף, ההתנהגות המבולבלת והבגדים הבלויים שרחל לבשה . ראיתי את התדהמה על פניה של העובדת. היה ברור שהיא לא האמינה שזו אשתי. היא לא הכירה אותה עד אותו רגע, רחל מעולם לא באה למשרדי החברה. בעיני אותה עובדת ובעיני יתר העובדים שלי, שידרתי חזות של איש משפחה שמח ומאושר בחלקו. את רונית ואלה הן ראו מספר פעמים, המראה שלהן היה ההפך הגמור מהמראה של רחל. הן היו מטופחות ולבושות למשעי, הן יפות ומאוד אדיבות ומנומסות. בנוסף הן דיברו אנגלית ביניהן דבר שהוסיף לחזות הייחודית שלהן. מי שהיה מביט בשלושתנו יחדיו, היה בטוח שהצלע הרביעית במשפחה הזו היא בטח אישה עוצמתית, מטופחת שבנותיה משקפות אותה. לא אחת ראיתי את ההפתעה על פני הסובבים שראו אותה ברזון הקיצוני ובהתנהגות העצבנית שכל כך סתרה את יתר בני משפחתה.
וכך מספר חודשים אחרי הטיפול חזרה רחל ״לעצמה״ לשיגרת ההליכות היומית, לשקרים הקטנים , לארוחות הקבועות ולשליטה בצלחת של כל הסובבים אותה. אלא שאנחנו כבר לא היינו אותו דבר ולא היינו מוכנים לחזור לאחור. עד מהרה חזרו המריבות ואוירת המתח הקבועה.
ואז כשעלו מים עד נפש והאנורקסיה שבה והרימה ראש התעקשתי שנחזור לטיפול. יצרתי קשר עם המרפאה ושוב הוצעה לרחל האופציה לעבור לבית המשותף בבאר שבע. אחרי שיחות והתלבטויות רבות ולחץ שלי היא הסכימה לנסוע לשם ולו רק כדי להמנע מחזרה למחלקה בבית החולים. אלא שלא חלף זמן רב לא יותר מחודש והיא שבה הביתה זועפת וממורמרת. מלאה טענות נגד הבנות שגרו איתה בבית, הצוות הרפואי וכולם. היא לדבריה במצב הרבה יותר טוב מהן והיא לא יכולה לסבול את הילדותיות והברברנות של הבנות במקום. היא תטפל בעצמה. היא מודעת למחלה והיא שולטת בה ! וכך גם הניסיון הזה לא צלח ורחל שבה הביתה, שוב המחלה ניצחה .
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 23-״אני בריאה״”