למרות הקשיים הרבים וההתמרדות הפנימית של הגוף והשכל, רחל לא מוותרת וממשיכה בטיפול הארוך. משקל גופה עולה אט אט. עורה החלק ועיני הזיקית החכמות שלה , שזכרתי מימים עברו, החלו לחזור אליי לעתים מבעד לכל המסכות שיצרה המחלה. בשלב מסוים הייתה לי תחושה שהיא אפילו מפתחת מוטיבציית יתר להירפא. היא החלה להשתתף בשיחות ובסדנאות, אכלה את כל מנתה ואף סייעה לאחיות בטיפול ביתר המאושפזות הסרבניות. גופה החל להתמלא והקצוות החדים של גזרתה הלכו והתעגלו ויצרו צללית נשית עדינה .
למרות השמחה הראשונית, ככל שהקשבתי לרחל שמתי לב שעיקר עניינה היה במשקל גופה העולה ומשקל היעד שהיא צריכה להגיע אליו כדי להשתחרר. אני שמכיר אותה כבר עשרים שנה התחלתי לחשוד במניעיה. באחד הימים ביקשתי להתייעץ עם מנהל המחלקה. סיפרתי לו שלדעתי רחל כהרגלה מתמרנת את כולנו ואת עצמה למטרתה. היא מכוונת למשקל היעד שנקבע לה במטרה אחת, לעוף מהמקום מהר ככל האפשר. שהרי מי שמגיעה למשקל הרצוי יכולה להשתחרר קודם למועד המתוכנן. לדעתי היא תגיע למשקל בהקדם ומיד כשתשתחרר תחזור לסורה אני אומר לו.
מנהל המחלקה כלל לא הופתע מדבריי . בנועם רב הוא מנסה להראות לי את הצד החיובי שבדבר מחד ואת המציאות המרה מאידך. כפי שכבר אמרתי לך בהתחלה, הוא פותח ואומר, כאן לא מבריאים מאנורקסיה, כאן משמרים חיים. מבחינתי העובדה שרחל הגיעה למשקל היעד משמעה עוד שנה ,שנתיים, אולי חמש שנות חיים נוספות. אל תשלה את עצמך שמכאן תקבל אישה בריאה. קיים סיכוי של יותר מ90 אחוזים שהיא תחזור למחלה והיא תאושפז פה שוב.
אז מה עושים אני שואל? אי אפשר לארגן מסגרת טיפולית המשכית, תומכת, שתאפשר ריפוי של החולים האלה?.
הוא משיב בסבלנות כאחד שכבר עמד מול השאלה הזו ומורגל לה, אין לנו תקציבים להמשך טיפול. אין מסגרות תומכות, מלבד המרפאה האזורית שאלה תבקר פעמיים בשבוע. חייה מכאן ואילך נתונים בידיה ובידי המשפחה .
איזה כלים יש לי להתמודד עם מחלת נפש כל כך קשה אני שואל? אין לו תשובות. לא מדובר במחלה המצריכה אשפוז, עפ"י הגדרות משרד הבריאות. בתי החולים לחולי נפש אינם מתאימים לחולי אנורקסיה וגם הם עמוסים לעייפה ואין בהם מקום לחולים אלה .
אז במה הועלנו בכל הטיפול הזה? אם הוא זמני ולא מתרכז כלל בבעיה הנפשית? הכל זה עניין של תקציבים? כן הוא עונה. חשוב לנו יותר להציל את חייהם של החולים האלה ובזה מושקע רוב התקציב .
אני יושב במשרדו כבלון שרוקנו את האוויר ממנו. אין לי ספק שרחל מתמרנת אותנו והיא תחזור למחלה. איך נתמודד עם זה שוב? מה יהיה על הבנות? אני מספר לו שהבעיה היא לא רק בה והיא משפיעה על כולנו. היא שונה מהנערות המאושפזות, היא אימא מחלתה משפיעה על כל הסובבים אותה. יש לה בנות צעירות שנפגעות ממנה באופן ישיר אני אומר לו. מה אעשה? אזרוק אותה?
מצוקתי הרבה מניעה אותו לפשפש קצת בניירות ולהרים טלפון למקום מסוים, אחרי שהוא מסיים לדבר הוא אומר לי.
ראה, ישנו פתרון חלקי שניתן בד"כ לרווקות צעירות שאינן בחזקת הוריהן.
ישנם כמה בתי מחסה ברחבי הארץ בהן מתגוררות מספר חולות אנורקסיה אחרי האשפוז .
המקום מאפשר להן לחיות יחדיו ואף מספק להן עבודה חלקית ופיקוח וליווי מקצועי. החיים העצמאיים והתמיכה ההדדית מאפשרים להן לעשות עוד צעד לעבר שליטה במחלה. הבנות שנשלחות לבתי המחסה הן בעלות הסיכויים הטובים ביותר מבחינתנו להשתקם. אלא שמספר הבתים מצומצם מאוד ורשימת ההמתנה ארוכה גם כאן.
בגלל מצבה המיוחד של רחל, ביררתי מקום לזמינות בעוד שבועיים עם שחרורה הוא אומר. אין מקום פנוי באזורכם, אך יש מקום אחד שיתפנה בבית מחסה בבאר שבע. אם תצליח לשכנע את רחל תודיע לי בהקדם, אדאג שהמקום ישמר לה.
אני יוצא לרחל ומשתף אותה בשיחה, היא מתנגדת בכל תוקף. אני חוזרת הביתה היא מודיעה לי , אני מספיק חזקה ואני בטוחה שאוכל לעמוד בדיאטה שאקבל. למדתי פה ואני מבינה שאני חולת אנורקסיה. אני לא מסוגלת להיות רחוקה מהבית ואין לי עניין ללכת לגור עם נשים רווקות . מה איתכם היא שואלת? מי ידאג לכם? אתה כל היום בחוץ . מה עם אלה? אני בטוחה שהיא סובלת מאוד מהעדרי, תראה איך היא רזתה, אני רואה עליה שהיא זקוקה לי. אני גם רוצה לחזור לעבוד, התחייבתי למשפחות שאחזור תוך חודשיים .
ומה עם הבית? בטוח מלוכלך שם ואתם חיים כמו במזבלה, אני בטוחה שאתה לא מסתדר עם כל העומס והבנות נפגעות. אני מנסה לדבר על ליבה שההבראה שלה חשובה יותר מהכל, לי ולבנות. ואנחנו מוכנים להקריב כל קורבן כדי שהיא תחלים. היא נעולה בשלה ומסרבת בכל תוקף, אני חוזרת הביתה !
כעבור כשבועיים היא אכן מגיעה למשקל היעד ואנחנו מגיעים כדי לאסוף אותה הביתה. היא נפרדת מיתר הבנות. היא מילאה את תפקידה בהסדר, היא אושפזה, עמדה ביעדים ועכשיו מלאת שמחה היא חוזרת הביתה. בעיניה היא הבריאה היא עמדה בהתחייבותה, מה כבר יש לי לומר ?
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 22 -החלום ושיברו”