רחל נכנסת לחודשיים אשפוז במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל השומר. זוהי המחלקה היחידה בארץ לטיפול בהפרעות אכילה. המחלקה נמצאת בבניין ישן ומתפורר המבודד מיתר בית החולים. המראה הכללי של המקום משדר עליבות. מבנה קרקעי ישן מוקף בגינה מוזנחת, מעט עצים ושולחנות עץ. מעקות המתכת מחלידים וברור שהמקום הזה לא זוכה לשום אחזקה וטיפוח. מבפנים המצב נראה אף יותר גרוע . כל המחלקה סובבת סביב לובי קטן שבחזיתו ממוקמים משרדי המחלקה , מימין שירותים ומקלחות וחדר אוכל, בצדו האחורי של הלובי ממוקמים חדרי המגורים של המאושפזים. בלובי מפוזרים כמה כיסאות ישיבה וכורסאות ביתיות ללא כל אחידות ונראה כי נתרמו ע"י אנשים שונים. הכורסאות פונות כולן לעבר טלוויזיה התלויה על אחד הקירות ומרכזת אליה את כל תשומת הלב .
בכל המחלקה בסה"כ יש כשישה חדרים המאכלסים כארבעה מאושפזים כל אחד. אחד החדרים הגדולים יותר מאכלס כ 6 בנות. זוהי כל יכולת הקיבול של מערך האשפוז במדינת ישראל לטיפול במחלה קשה וקטלנית, שהולכת ונפוצה בקצב הולך וגובר.בעיקר בקרב בנות ובני נעורים במיטב שנותיהם .
משיחה עם בני המשפחה של החולות עולה שחלקן המתינו חודשים רבים עד שהתאפשר להן האשפוז. קיים עומס רב ומספר המיטות קטן ביחס למספר החולים שהולך וגדל עם השנים.
לעומת העליבות הנוראה של המקום, הצוות הרפואי מדהים במסירותו הרבה והדאגה לחולות. הדיאטניות, הפסיכולוגיות, הפסיכיאטריות האחיות והאחים כולם מסורים בכל מאודן. אני מתאר אותן בלשון נקבה כיוון שמלבד מנהל המחלקה ואח אחד, כל הצוות הרפואי הוא על טהרת המין הנשי. תפקידן קשה מאוד והן צריכות להתמודד למעשה עם סרבני טיפול ולכפות עליהם לאכול, ולהשגיח שהן אכן יאכלו וימנעו מפעילות גופנית . בנוסף הן צריכות להתמודד עם כל המניפולציות שמפעילות החולות ועם הרצון של כולן לברוח מהאשפוז. זהו סוג שונה של אנשי רפואה. בניגוד לעמיתיהם במחלקות האחרות, הצוות הרפואי במחלקה זו אינו זוכה לשיתוף פעולה של החולים. והרי הצעד הראשון להחלמה מכל מחלה הוא רצונו של החולה להירפא ושיתוף הפעולה שלו. כאן ההפך הוא הנכון, החולות מתייחסות אל אנשי הצוות הרפואי, בעיקר לממונים על ההאכלה כעל סוהרים וכמו בכלא הן מחפשות כל הזמן דרכים להערים עליהם.
האשפוז קשה מאוד לרחל, החופש נשלל ממנה והיא איננה אדון לעצמה. סדר היום קבוע והיא תחת השגחה מלאה. החלק הקשה ביותר הוא כמובן ההאכלה הכפויה. מספר הארוחות היומיות רב. בכל ארוחה מוגש לכל חולה מגש עם כמות מזון המותאמת לה אישית, עם הזמן הכמויות גדלות. החולה חייבת לסיים את כל המזון שהוגש לה תוך חצי שעה. מי שאינה עומדת ביעד מוזנת בתמיסה דוחה המעורה ישירות לגופה, אין הנחות. חל איסור על שתייה של יותר מכוס קפה אחת , אסור לשתות משקאות דלי קלוריות וממתיקים מלאכותיים. ההפסקות מפוקחות ואסור לבצע כל פעילות ספורטיבית עצמאית. חל איסור ללכת לשירותים עד כשעה אחרי הארוחות, כדי למנוע הקאות מכוונות, חולה שנצרכת לשירותים במהלך הזמן האסור נדרשת לעשות את צרכיה עם דלת פתוחה ותחת עינה הפקוחה של אחות.
אחת ליום הן יוצאות להליכה קלה ברחבי בית החולים. אסור לרוץ או לבצע תרגילים .
המשפחות המבקרות עוברות חיפוש מלא בכליהן. חל איסור מוחלט להבריח פנימה משקאות, ממתיקים או כל מזון אחר. במהלך היום ישנן סדנאות יצירה וקבוצות טיפול. מפגשים עם פסיכולוגיות ופסיכיאטרים . בית סוהר כבר אמרנו ?
בהתחלה רחל משתפת פעולה לשמחתנו, אך עד מהרה היא הולכת ומתמרדת. קשה לה מאוד עם כמויות המזון שמלעיטים אותה בהם. קשה לה מאוד עם חוסר הפעילות הפיזית, שאליה הגוף שלה התמכר. ואט אט היא הולכת ונעשית עצבנית ונרגנת. כועסת על הנערות שמסביבה, על האחיות, על המקום העלוב ועלינו. בכל ביקור שלנו היא לא חדלה לקטר. באחת הפעמים היא מאלצת אותנו להביא לה סוכרזית ואת הסוכריות דלות הקלוריות שהייתה נוהגת למצוץ באופן קבוע. היא מאיימת שבלי זה היא פשוט תקום ותעזוב. אני מתרצה ומכניס לאחת משקיות הכביסה מעט שקיות סוכרזית ומספר סוכריות ללא סוכר. כשאנחנו יוצאים מהאוטו כל אחד מאיתנו נושא מספר שקיות ולרוע המזל את השקית עם הסוכרזית נושאת אלה. עם כניסתנו אנחנו נדרשים לעבור חיפוש והפעם האחות דקדקנית מאוד והיא מגלה את הסוכריות. אלה נבוכה עד עמקי נשמתה וכועסת עלי . היא מסרבת לבוא יותר לביקורים ולוקח לי זמן להרגיע אותה .
המתח של רחל הולך וגואה ובכל ביקור היא מתנהגת כאילו היא על סף שבירה. אני נאלץ לשוב ולשכנע אותה ובמקרים מסוימים ממש לאיים עליה שתמשיך בטיפול. היא מתרצה עד הפעם הבאה. באחת הפעמים היא מבקשת שלא נכנס פנימה למחלקה, אלא היא תצא אלינו ומכאן ואילך היא לא מתירה לי להיכנס למחלקה. לימים מסתבר לי שהיא שמעה את החולות הצעירות מדברות על הבעלים של החולות הנשואות, על המראה שלהם, על המסירות ועוד . מסתבר שחלקן תהו על איך זה שהבעלים האלה ממשיכים לחיות עם נשים אנורקטיות ודיכאוניות ? אחת מהן דיברה ישירות עלי. רחל נחרדה ומאותו רגע עשתה הכל כדי למנוע ממני להיתקל איתן, גם לפרנויה יש תפקיד במחלה הזו .
בבית לעומת זאת אני והבנות חגגנו. האווירה הייתה מאוד רגועה, לא היה מתח. המטבח היה פתוח לכל, היה אפשר לבשל ולהכין מה שבא לנו בלי שיתערבו לנו בצלחת. סוף סוף אחרי שנים רבות היינו בסופרמרקט. כמה שהדבר נשמע מוזר, לא אני ולא הבנות לקחנו חלק בקניות לבית מזה שנים. רחל עשתה את כל הקניות בסופר מרקט בשוק ובכל מקום. הבנות כלל לא חוו טיול בסופרמרקט ובחירה של מזון שאהוב עליהן. כל מה שהן אכלו בבית כולל הממתקים ומעדני החלב נקבע והוחלט על ידי רחל.
עכשיו ניצלנו את הזמן וכל ביקור בסופר היה חוויה. כל אחד העמיס לעגלה כל מה שעלה על דעתו. מצאנו את עצמינו מתכננים את הארוחות לכל השבוע ובוחרים את המאכלים הטובים ביותר. אני הייתי מוביל את העגלה והבנות היו מתרוצצות מסביב וממלאות אותה. היינו יוצאים עם עגלות מלאות לעייפה. צוחקים ומקשקשים מלאי חדוות קניות ושמחת החופש.
בנוסף כשלא התחשק לנו לבשל היינו פשוט מזמינים אוכל או יוצאים לאכול בחוץ. אני צמצמתי את זמני העבודה וחדר הכושר והייתי מקדים ומגיע הביתה והיינו מתארגנים לבילוי משפחתי בין אם זה סרט, מסעדה או ארוחה ביתית, טלוויזיה וחטיפים.
את מטלות הבית חילקנו בינינו והן לקחו על עצמן את הניקיון, הכלים והכביסה. הרשינו לעצמינו גם לחפף ולהשאיר את הבית מלוכלך ולא מסודר כחלק מאוירת השחרור ששררה בבית. להפתעתי הרבה הבנות לא חשו כלל בחסרונה של רחל ובמקרים רבים אף ביטאו את זה. כל התלות שהן פיתחו בה לכל צורכיהן, התחלפה באחת בתחושת עצמאות ואחריות של כל אחת מהן, לצרכיה ולצרכי הבית. אלה הקטנה הפליאה לעשות ואפילו החלה לבשל ולאפות .
את הביקורים בבית החולים היינו עושים בהסכמה, שלא מגלים דבר לאימא. היא הייתה חוקרת כמובן, מה אכלנו? ומה הכנתי? ומאיפה קניתי, והייתה ממליצה מאיפה לקנות כל דבר ואיך להכין אותו. מה אלה אוהבת ואיך לבשל לה ומה לא . אנחנו היינו כמובן מרצים אותה במשמעת המזויפת שהצגנו.
את תחושת החופש, חוסר המתח והכיף , כן כיף. שחשנו בבית לא שכחנו זמן רב אחרי תקופת האשפוז ולימים תהיה לתחושות אלה השפעה רבה על המשך חיינו והמסגרת המשפחתית שלנו.
נישואים עם סיר מרק 