עם הסכמתה של רחל ברור לי שללא פעולה מיידית היא תשוב ותיתחפר בעמדתה ואני ממש מאלץ אותה לבוא איתי לרופא המשפחה. אצל הרופא אנחנו מעלים את האנורקסיה כבעיה העיקרית והוא כמובן שאינו מופתע, מסתבר שהוא כבר דיבר איתה בנושא והיא תמיד תימרנה את הדברים כך שהיא מטפלת בעצמה והיא מודעת וכו'. הפעם למרות ניסיונותיה של רחל לקחת שליטה אני דורש מהרופא שיציע לנו את הפתרון האולטימטיבי לאנורקסיה לא אבחונים ולא יעוץ כי אין לאף אחד יותר ספק שמדובר באנורקסיה. מכאן עד מהרה מתגלגלים הדברים לכיוון של טיפול מלא. מסתבר שישנה מרפאה ייעודית לטיפול בהפרעות אכילה ואנו מופנים אליה. במרפאה עורכים לרחל בדיקות ייעודיות והיא מיד מאובחנת כחולה קשה ומצבה הרפואי, כפי שמתארים הרופאים במרפאה, בכי רע! למרות בדיקות הדם האידיליות לכאורה שיניה מתפוררות, יש לה הפרעות בקצב הלב בגלל מחסור במינרלים וכמויות הנוזלים העצומות שהיא שותה. ולמעשה הספורט המאומץ שהיא עושה מידי יום מסכן את חייה והיא יכולה להתמוטט בכל רגע בגלל הפרעות בקצב הלב המחסור במינרלים. יש לה בעיות בצפיפות העצם, השיער שלה מתדלדל, ציפורניה נרקבות ואכולות בפטריות, זה באספקט הפיזי.
באספקט הנפשי יש צורך בעבודה רבה ונקבעים לה טיפולים פסיכולוגיים ותרופות .
לאחר מספר מפגשים אנחנו מוזמנים לפסיכיאטרית שמודיעה לנו שרחל חייבת להיכנס לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה בבית חולים. רחל נבהלת ומסרבת בכל תוקף, וטוענת שהיא יכולה להיות ממושמעת ולעמוד בדרישות אותן מציבה לה הדיאטנית. לכולם מלבדה ברור שדבריה חסרי בסיס ומרגע שיתאפשר לה היא תחזור לסורה.
לוקח לי זמן ושכנועים רבים לגרום לה להתייצב לפגישה עם מנהל המחלקה להפרעות אכילה בבית חולים תל השומר. אנחנו מגיעים אליו, כל הדרך רחל מנסה לשכנע אותי שהיא לא יכולה להיכנס לאשפוז, זה יגמור אותה. ולא בגלל הדיאטה אלא שלילת החופש לדבריה תפרק אותה . אני בשלי לא מוותר והיא נכנעת, בתוכה היא בטח מאמינה שהיא תצליח לתמרן אותו.
אנחנו מגיעים לבית החולים ממתינים מעט ונכנסים לפגישה עם מנהל המחלקה. הוא יוצא לקראתנו קשוח וחסר אמפתיה מזמין אותנו למשרדו.
הוא מביט במסמכים הרפואיים מקשיב מעט לרחל ואז קוטע אותה ובגישה תוקפנית וחסרת פשרות, שמפתיעה אותי לחלוטין, הוא פונה אליה. תקשיבי: המחלקה הזו מלאה עד אפס מקום הוא אומר. אין לנו בכלל מקום לקלוט אותך, רשימת ההמתנה ארוכה מאוד. אם את לא רוצה להיכנס לאשפוז, אין לי כוונה לכפות עלייך הוא אומר בתוקפנות, גם אסור לי . האשפוז הוא על דעתך ובהסכמתך ! בעוד שבוע מתפנה מקום אחד במחלקה אני מציע לך אותו בגלל מצבך הפיזי הקשה מאוד. אם תסרבי יש לי לפחות שלוש מועמדות שישמחו לקבלו. חלקן אפילו אינן בגירות ומשפחותיהן לוחצות שנאשפז אותן בכפייה. ההחלטה בידייך ועלייך לקחת אותה עכשיו או כלל לא. אני המום מהגישה שלו, אלי הוא בכלל לא מתייחס לא מאפשר לי להכניס מילה.
הוא מציע שנצא לכמה דקות ורחל תחליט, היא מבקשת יותר זמן לחשוב על זה, אך הוא בשלו, בקשיחות רבה הוא מסרב, עכשיו או בכלל לא הוא אומר.
אני יוצא איתה, היא מסתגרת ומתחילה לקטר, אני מסרבת, מה זה היחס הזה ? וכו.
המנהל יוצא וקורא לי אליו. אני נכנס ומשאיר את רחל בחוץ והוא ללא הקדמות מיותרות אומר לי, הטיפול במחלקה ברוב המקרים נועד לשמר את החולים בחיים כי מצבם הפיזי קשה מאוד המשמעת כאן קשה ואנחנו כופים עליהם לאכול. מי שמסרב מוזן ע"י זונדות וזה ממש לא נעים אבל זה מאפשר לנו להעניק להם זמן ולשמר אותם בחיים. אני המום, הוא ממשיך, רובן של החולות חוזרות לסורן אחרי זמן מה וחוזרות למחלקה לאשפוזים חוזרים, אחוזי הריפוי מהמחלה הם נמוכים מאוד. אסור לך לפתח ציפיות, מירב הסיכויים שזהו טיפול אחד מיני רבים. אנחנו נזדקק לשיתוף פעולה מלא שלך ושל בני המשפחה .
במידה והיא תסכים להתאשפז, אתה צריך לדעת שרוב המאושפזים במחלקה הן נשים מאוד אינטליגנטיות והמחלה גורמת להן להיות מניפולטיביות. כך גם תהיה רחל היא הן ינסו לתמרן אתכם כדי לסייע להן להתגבר על כל האיסורים שמוטלים עליהם במחלקה. אסור לכם לסייע להן לא בסוכרזית ולא בקפה ולא להבריח מפה מזון בתיקים החוצה או פנימה וכו'. וכמובן שהיא תתפרק ותרצה לחזור הביתה כבר בשלבים הראשונים של הטיפול. התפקיד שלך זה לעזור לנו בכל דרך על מנת שהיא תישאר במחלקה לאורך כל הטיפול. אם היא תישבר אין לנו זכות לכלוא אותה פה. זכור היא מאושפזת מרצון וההחלטה בידיה. אתה חייב להבין הוא אומר לי, שהיא הגיעה לנקודה שחייה בסכנה מיידית ויש לכם תפקיד לא בריפויה אלא בהצלת חייה .
אני יוצא לרחל, בזמן שהותי אצל הרופא היא התרככה קצת , כנראה שהלחץ והרצינות שכולנו מייחסים לאזהרות, עורר את קול ההיגיון בראשה. ברור לה שאכן חייה בסכנה וכבר אי אפשר לתמרן את כולם והיא מודיעה לי שהיא מסכימה לאשפוז. אין מאושר ממני, אני מחבק אותה משמחה ומבטיח לה שנבוא כל יום לבקר ואני אטפל בילדות ואדאג לכל צורכי הבית העיקר שתתאשפז. אנחנו מודיעים למנהל על הסכמתה ומוזמנים לאשפוז בעוד שבוע .
חוזרים הביתה כל הדרך היא דנה בינה לבין עצמה על הקשיים והחרדות אך היא אינה חוזרת בה.
בבית אנחנו מודיעים לבנות והן שמחות כל כך ומעודדות אותה .
כעבור שבוע אנחנו מתייצבים בהרכב מלא במחלקה, היא עוברת בדיקות וקליטה ומקבלת מיטה בחדר עם עוד שלוש בנות .
אנחנו נכנסים אתה לחדר. המחלקה מלאה בנערות, מספר נשים בוגרות וכארבעה בנים נערים . המקום רועש ותוסס אבל המראות מחרידים.
הרזון הקיצוני של המאושפזים מעלה קונוטציות מחרידות מסרטים היסטוריים מתקופה אפלה, אין לך דרך להתחמק מהמחשבות האלה ואני והבנות מוצאים את עצמינו מורידים מבט כדי לא לבהות בשלדים המהלכים במחלקה .
חלק מהמאושפזות יושבות על כיסא גלגלים ושקית תלויה מעליהן וצינור מחובר לגופן, חלקן מלוות בבני משפחה שמבקרים אותן.
רחל מתמקמת, למרות שהיא נראית כמו כל הנערות במקום היא כנראה האישה המבוגרת ביותר במקום. ישנן עוד כחמש נשים בוגרות. כל היתר הן נערות וצעירות מתחת לגיל 30.
כעבור כחצי שעה כל האורחים מתבקשים לעזוב והחולים מוזמנים לחדר האוכל. אני יוצא עם הבנות, בדרך הביתה הן לא מפסיקות לדבר על הנשים והנערות במחלקה. הן המומות ממה שראו עיניהן אך סוף סוף הן רואות את המציאות. אני חש בזעזוע שלהן. אלה החיים, והצעד הראשון להתמודד עם בעיה הוא להבין אותה על כל חומרתה ו"להביט לה בעיניים" .
אנו חשים בשינוי, נגמרו ימי הכביסה שמכובסת בבית פנימה, צריך לחשוף ולהתמודד. הן בוגרות וחזקות אני רוצה להאמין. בשלב זה אני ממוקד כולי ברחל עדיין איני יודע על הנזקים שהבנות נושאות בקרבן שגם זמנם יגיע והם יתפוצצו לי בפנים.
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 20 -טיפול”