פרק 19 -התערבות

שנת 2008 אנחנו בישראל מזה חמש שנים, החיים במחיצתה של רחל הולכים ונעשים בלתי נסבלים, היחסים בינינו מגיעים לשפל המדרגה.
אנחנו רבים כל הזמן. המתח בבית בלתי נסבל, הבנות חיות בעולמן חוששות להתערב. אני לא חדל "להציק "לרחל שתלך לטיפול רפואי. האנורקסיה כבר אינה סוד והיא מתחמקת בתואנות שונות ומשונות. אני מעלה את רצוני להתגרש אך ברור לי שאיני מוכן לוותר על הבנות ולהשאיר אותן אתה.
בני משפחתה ובני משפחתי כבר מדברים על אוזניי בכל הזדמנות, שהיא דועכת, היא נראית כשלד עצמות. פניה מצומקות, גוון עורה כתום. היא לובשת בגדי ילדים מרופטים שמשווים לה מראה ילדותי ופתטי.  היא חיה בעולם משלה ולאף אחד אין כניסה.
באחד המקרים בארוחת ערב משפחתית עם בני משפחתה אצל הוריה. רחל קמה מהשולחן לעבר המטבח וגבה מופנה אלינו, צלליתה הרזה משתקפת לעיני כל. דודתה שיושבת לידי מעירה ללא כל בושה "גועל נפש". אני מביט בה בתדהמה והיא בשלה, עונה למבט התוכחה שבפניי, תראה איך היא נראית זה אתה אשם!  היא מטיחה בי בנימה של מחנכת. אני? והיא ממשיכה ומדברת בשם כולם. אתה אשם כי אתה לא לוקח אותה לטיפול היא אומרת לי. אני עונה שרחל אדם בוגר שאי אפשר לכפות עליו טיפול והיא מסרבת בכל תוקף ללכת לרופא, יתרה על כך, רופא המשפחה שהיא מבקרת אצלו טוען שכל הפרמטרים הפיזיולוגיים נראים לעילא ולעילא בבדיקות הדם שהיא עושה. היא ממשיכה בשלה, אתה היחידי שיכול עליה, אם תתעקש היא תלך לטיפול .אתה לא מבין שאתה זו המשענת שלה?  כולנו דיברנו על ליבה עשרות פעמים היא מצפצפת עלינו, אתה היחידי שיכול להשפיע עליה היא אומרת, רק לך היא תקשיב. יש משהו בדבריה, רחל למרות כל המתח שיש בינינו קשובה אלי ועושה ככל יכולתה לרצות אותי. אין לי ספק שעבורה אני עדיין הגבר היחידי בחייה. העוינות וחוסר הסבלנות כלפיי אינן כתוצאה מאהבתה שדעכה או כי יש מישהו בחייה שתפס את מקומי, את מקומי תפסה מחלה שהשתלטה על מוחה והיא במקום הראשון לפני כולם. מחלה שמבטלת כל אחד ואחת, היא שולטת בה כמו דיבוק. אי אפשר לדבר על ליבה של רחל ולפנות לקול ההיגיון והשכל הישר, שכל כך אפיינו אותה כדי שתראה נכוחה את מצבה. המחלה האיומה מייצרת במוחה של רחל מציאות מדומה היא אינה רואה את הרזון הקיצוני כשהיא מביטה במראה. היא אינה מבינה שגופה קורס והיא אינה מודעת למתח שהיא מייצרת סביבה ולאי הנעימות שהנרגנות שלה והעצבים החשופים גורמים לה ולבני משפחתה, ומבודדים אותנו מיתר העולם . היא אינה שמה לב שבנותיה מתרחקות ממנה ומתביישות בה, אינן מביאות חברות הביתה, נמנעות מלהיות בחברתה בפומבי ודואגות, מאחורי גבה כמובן, שלא תגיע לבית ספרן למפגשים ואספות הורים ותביך אותן במראה ובהתנהגותה הנרגנת. גם אני מתבייש בה וחדל כמעט לחלוטין להימצא בחברתה.
אני בדילמה, מצד אחד מאסתי במצב ואודה שמאסתי גם בנישואין, אני רוצה להתגרש אך איני יכול, כי אין לי כל כוונה להתנתק מהבנו ואני עדיין מאמין שטיפול עשוי להביא להבראה. אט אט מתגבשת בלבי ההחלטה, שאם היא אינה הולכת לטיפול אנחנו מתגרשים  ויהי מה. וכך באחת המריבות הקבועות שלנו אני מודיע לה שאיני יכול יותר ואם היא אינה הולכת לטיפול אני מעוניין להתגרש
הפעם לא מדובר באיום סרק, אני מתכוון לחלוטין לדבריי וברור לה שהפעם הזו כלו כל הקיצין אני כעוס ומתוסכל והיא שמכירה אותי כל כך טוב יודעת שנפל דבר. מעולם עד כה לא שיתפתי את הבנות בהחלטותיי הפעם  אני אומר להן, את מה שידוע להן מזה זמן, שאמן חולה והיא חייבת טיפול וכולנו צריכים להתגייס למשימה אם היא תסרב אז אין מניעה ואנחנו נתגרש . הן המומות כל אחת מסתגרת בחדרה. אך אט אט הן נפתחות ואנחנו נוסעים לבית הקפה שלנו ואני מתאר להן את מצבה של רחל ואת הצורך הדחוף בטיפול . הן עדיין סגורות ואינן מאמינות לי שאני מתכוון הפעם לכפות עליה טיפול ,כך אני חש , שהרי היו כל כך הרבה איומי סרק ומריבות והן כבר רגילות .
רחל כדרכה נכנסת לחדרה ומסתגרת יומיים, אינה מדברת איתי ולא עם הבנות. כעבור יומיים אני מוצא שוב מכתב ארוך ומנומק על הכרית. הפעם היא מתארת את מצבה הקשה ואת אהבתה הרבה אליי ולבנות ומסיימת בבקשה, כמעט תחינה לעזרה. כן היא מוכנה לקבל טיפול ומבקשת את עזרתי כי בלעדיי ובלעדי הבנות אין טעם לחייה והיא מוכנה לעשות את זה למענינו.
אני מדבר אתה ואין לי כוונה למסמס את העניין כהרגלי, צריך להכות על הברזל בעודו חם אנחנו מחליטים כולם להתגייס לעניין היא מתחייבת לשיתוף פעולה .
הבנות נפתחות הן רואות סיכוי ומבינות את הצורך הדחוף. הן מספיק בוגרות .אני רואה בעיניהן את הדאגה האמתית לאימן ולמשפחה. ובעיקר את התקווה, גם להן נמאס. הן הקרבנות העיקריות של המצב .

לפרק 20