שתי שנות השהות שחלפו להן היו בסה"כ נעימות, העיסוק המספק באוכל ובעיקר העובדה שאיש לא מתערב בחייה ,הקנו לרחל תחושת ביטחון ומצב מחלתה -בעיני- היה יציב.
תופעות חדשות של המחלה אמנם צצו ועלו אחת לזמן מה, אך הם היו על פני השטח וכל עוד הם לא הפריעו לשגרה הנעימה והיא הייתה מרוצה , אני הייתי טרוד בענייני ולא נדלקה אצלי שום נורה אלא רק כשצצו סימנים בולטים לעין.
באחד הימים שמתי לב לשינוי קיצוני בגוון עורה של רחל, בעיקר בכפות ידיה שהפכו לכתומות ממש. עד מהרה התברר שזה בגלל עודף בטא קרוטן מרוב ירקות אדומים וכתומים אותם אכלה בכמויות במסגרת הארוחות הקבועות והתבלינים בהם השתמשה.
תופעות נוספות שלימים התברר לי שהן מוגדרות כ OCD, הפרעה כפייתית טורדנית ,
הלכו וקיבעו את שיגרת יומה. סירי המרק הונחו במקומות קבועים ונוצרו טקסים שלמים סביבם וסביב שעת האוכל. כך גם סביב זמני השינה והפעילות הגופנית. תופעות מוזרות אחרות כללו תגובות קיצוניות למי שהעז להעיר,לאכול, או לגעת באוכל שלה .
היו פעמים שרק מבט מצדי בזמן שאכלה גרם לה לירוק את כל המזון שבפיה ולהשליך את הצלחת לפח. כולנו למדנו להיזהר ולהימנע מהיתקלויות מיותרות ולשמור מרחק ממנה בזמן ארוחותיה והטקסים שלה.
הרזון שלה היה קיצוני והבגדים ממש היו תלויים על גופה ואני בעיוורוני לא הערתי ולא נאבקתי כל עוד הבנות מאושרות והקריירה מתגשמת .
באחד הימים כבר לפני עזיבתנו הסתבר לי שהמחזור החודשי שלה פסק, הערתי וביקשתי שתלך לבדוק. היא לאחר בדיקה רפואית חזרה וסיפרה לי מעשיה על מצב נפשי ומתח ופטרה אותי במחי יד.
גם תופעת השקרים הקטנים הלכה ותפסה לה מקום. בעיקר בנושא אוכל, כשהיינו אצל חברים והוצע לה לאכול היא תמיד הייתה מספרת שבדיוק לפני זמן קצר אכלה ,סנדוויץ, עוגה ,ארוחה . לעיתים הייתה מביאה לנו מנות מזון מחברותיה או מאירועים שהייתה בהם, ומלעיטה אותנו בהן תוך סיפור כמה שזה טעים ומיוחד שלא יכלה שלא להביא לנו לטעום. ובדרך הביתה היא לא יכלה להתאפק וחיסלה חצי תבנית, קערה, צלחת, אנחנו היינו מביטים האחד בשני בחצי עין, כן בטח .
כפי שציינתי למרות כל התופעות ונורות האזהרה החיים נעו על מי מנוחות והזמן עבר ברוגע, ללא כל טיפול או בדיקה מקצועית. וכך עד מהרה מצאנו את עצמנו שוב לקראת סיום השליחות ומעבר הלאה ליעד הבא.
הפעם נדרשתי לחזור ארצה לתקופה מסוימת לצינון, בה אוכל להגיש את מועמדותי לתפקיד חדש, עבדתי על בסיס חוזה אישי והוצעו לי תפקידים שרובם הצריכו קורס והכשרה וחוזה אישי.
בעניין הבנות, למראית עין לא היה ניכר שהמחלה של אימן השפיעה עליהן. הן היו קטנות בילו את רוב זמנן במסגרות החינוכיות עם חברים וחברות ופונקו ע"י המטפלות ועל ידינו ונראו מאושרות בחלק.ן
אני הייתי עסוק וזכיתי לבלות איתן זמן קצר ורחל לא הזיקה כמובן במודע אך הן ראו את המתחולל בקרבה, את המוזרויות ואף זכו להלעטה קבועה ושליטה על הצלחת תופעות שהלכו והתרחבו עם השנים כפי שאתאר בהמשך תופעות שלימים הפכו להר געש מתפרץ .
שוב התארגנו ארזנו מכולה, מסיבות פרידה, בכי כאב ושלום …חוזרים הביתה.
עכשיו כשאני מביט על אותה תקופה בראי הזמן אני שואל את עצמי למה לא התערבתי הרי הסימנים היו ברורים לכל. אני מגיע למסקנה האיומה, שביני לבין רחל נוצר מעין מאזן אימה .לי היה ברור שאם היא תכנס למשבר ותחליט על דעת עצמה לשוב ארצה הרי שלא תהיה לי ברירה ואצטרך לשוב עמה כי לא הייתי יכול להישאר לבד בחו"ל ללא הילדות. ועליהן לא הייתי מוכן לוותר בעד שום הון שבעולם. אם אתערב ואלחץ עליה לטפל במחלה היא תתנגד ועד מהרה נגיע למשבר ודיכאונות ורצון לעזוב
היא, שידעה זאת השתמשה בזה נגדי . וכך עם הזמן למדתי שאם אעזוב את רחל לנפשה ואאפשר לה לעסוק בעיסוקיה. הבישול ,הספורט והדיאטה וכל התופעות שנבעו מהמחלה שעליהם היא שמרה באדיקות רבה, אזכה לשקט . וכך שמרתי את הר הגעש רדום ולא ידעתי שככל שעובר הזמן הלבה בתוכו רותחת ומבעבעת, מתכוננת להתפרצות הגדולה
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 15-חוזרים ארצה”