שנתיים עוברות להן והגיע זמן לעבור לתפקיד הבא. לאחר שרכשתי ניסיון במדינת עולם שלישי, התפקיד הבא הוא כבר בצפון אמריקה. עומס רב ואחריות מקצועית גדולה יותר אך גם חיים במדינה מערבית מודרנית ומתקדמת באיכות חיים משופרת.
אנחנו מתארגנים לעזיבה, אורזים מכולה ונפרדים מהחברים הקרובים ומהמקומיים שלמדנו לאהוב כל כך. מבחינתה של רחל המעבר הוא קשה והפרידה לא פחות. בשלב זה אני בבורותי לא מזהה את מצבה, ועדיין לא מעכל שאני נשוי לאשה עם בעיה נפשית קשה שהולכת ומחמירה עם כל שינוי בסביבה. האנורקסיה שכבר השתרשה בה הולכת ומתפתחת ומקבעת את שליטתה. אלא גם כאשר עלו בי ספיקות, בעיקר בעקבות הערות של משפחה וחברים קרובים. היו הבדיקות הרפואיות התקופתיות שעשינו בארץ מעולות. באף אחת מהן לא עלה כלל מצד הרופאים עניין אנורקסיה או תת משקל. נהפוך הוא, תוצאות הבדיקה של רחל היו תמיד הכי טובות משל כולנו.
לאחר כל המסיבות וארוחות הפרידה נסענו לחופשה בארץ.
אני, שוב לאחר החופשה הקצרה, הקדמתי ונסעתי לארץ היעד לחפיפה והמשפחה נשארה בארץ. כעבור מס' שבועות גם רחל והבנות הגיעו.
במדינה החדשה החיים שונים לחלוטין, אמנם אין טבחים, גננים ועוזרות בית. אך רמת החיים גבוהה מאוד ויש הכל. מסעדות נהדרות, בתי קולנוע, מרכולים, ספריות. וחברה. קהילה יהודית חמה ומקרבת, ישראלים רבים ששמחים לחברה מהארץ ועמיתים שמסייעים ומקלים את הקליטה.
הכל נראה טוב ומבטיח, שכרנו בית יפיפה, הבנות נקלטו במוסדות החינוך היהודיים, אך שוב מתחת לפני השטח מתחוללת סערה. באחד מסופי השבוע כחודשיים אחרי הגעתנו נסענו עם חבורה שלמה לחופו של אגם מקסים לבילוי וברביקיו. האווירה הייתה מצוינת זכינו להתעניינות רבה וכולם היו אדיבים ונעימים. הזדמנות לקשור חברויות חדשות ולהכיר אנשים מעניינים. בשלב מסוים הבחנתי שרחל מתבודדת לה הרחק, ישובה למרגלותיו של עץ ובוהה בנהר. ניגשתי אליה התיישבתי לצידה, הייתי בטוח שטוב לה והיא נהנית מיופיו של האגם . בטח מתחמקת משעת האוכל כהרגלה חשבתי. כשהגעתי אליה עיניה היו אדומות מבכי, הייתי המום. קרה משהו??? נמאס לי לא טוב לי פה, רע לי , לא רוצה את המקום הזה, מתגעגעת לבית הקודם , בוא נעזוב , נחזור לשם, נחזור לארץ ……וכך השתלטה שוב המלנכוליה והמרה השחורה. אמנם זה היה טבעי והגעגועים אכן יכולים לשבור רוחו של אדם, אך היה לי ברור שיש יותר מזה. למדתי להכיר את נפשה של רחל ואת הדיכאון שהיה משתלט עליה ונחרדתי. היה לי ברור שהיא מסוגלת להישבר, בלי קשר לתנאים ולרמת החיים שזכינו להם. החלטה שלה לקום וללכת משמעה קטיעת הקריירה שלי, הייתי תלוי בה לחלוטין. התגובה שלי לא הייתה קלה ובמילים קשות הטחתי בה שהיא הורסת את כל מה שבנינו ולא נותנת הזדמנות לעתיד טוב ועוד אמירות קשות וכעס. הייתי מתוסכל ומתוח, במקום לחבק ולהרגיע כעסתי ותקפתי אותה .לא יכולתי להבין למה היא מגיעה למצבים האלה, מה רע לה ולמה אני צריך להתמודד עם מצב חסר הגיון מבחינתי. הרי טוב לנו אז מה הבעיה ?? את מעדיפה לחזור לחדר בבית הורייך? לישוב המבודד? לעבודה הקשה? חזרנו הביתה דוממים.
עד מהרה הגיע החורף. קור כמו שמעולם לא חווינו, שלג נערם מכל עבר. טמפרטורה שהגיעה עד מינוס 20 מעלות צלסיוס. אני התאקלמתי בעבודה , ובחיים שמחוץ לעבודה. הייתי עסוק רבות בפעילות המקצועית ובתחביבים קניתי מחשב חדש והתחברתי לאינטרנט שפה היה מתקדם הרבה יותר אפילו מישראל. הספריות פה היו ענקיות קראתי ספרים בנושאי מיחשוב, אומנות, ובכל תחום שעניין אותי. בתחום הספורט גיליתי עולם חדש ומרהיב, סקי . העיר שגרנו בה הייתה קרובה לשלושה אתרי סקי מעולים אחד מהם איפשר גם סקי לילה . מסביבנו הייתה חבורה גדולה של גולשים מהקהילה ששמחו לצרף אותי לגלוש עימם.
וכך מצאתי לי ספורט מעניין ומלא סיפוק . רחל אחרי המשבר ההוא , החלה להתאקלם ולמרות שהיה לה קשה מאוד עם החורף היא שקעה כל כולה שוב בעולם הבישול האירוח ו"ההאכלה הציבורית". לי היה נדמה שהעיסוק האובססיבי הזה, מרגיע אותה ושיתפתי פעולה כשהצטרכתי , הרבה לא נדרש ממני היא עשתה הכל וממש הדירה אותי מהמטבח. עברו הימים שמנות מסוימות היו התפקיד שלי, היא בישלה הכל. בכל אירוח היו מנות חדשות הכל היה מתוכנן בקפידה כך גם התזמון של המנות ומנות "ההצלה" שלה, שמטרתן העיקרית הייתה לפטור אותה מלשבת לשולחן לכל אורך הארוחה. עד מהרה חזרנו לשיגרת ההסעדה הקהילתית כמו במדינה הקודמת. רחל הייתה עסוקה ואני הייתי חופשי להתמסר לתפקידי ולתחביביי.
עם הזמן שמתי לב לתופעה נוספת שהלכה והשתלטה עליה, כל הזדמנות שהייתה לה רחל ניצלה לשינה. היא ישנה שעות ואוי למי שהעז להפריע לה. העבודה שלה, שהייתה בכפיפות אלי, לא הייתה עמוסה ואפשרה לה לגנוב לפחות שעת שינה בצהריים. מה גם שהסידור לילדות אפשר לה לישון עוד שעתיים לפחות בבית .
הרזון הקיצוני שלה כבר ניכר לכל עין והיו כאלה שהעזו ושאלו אותי ישירות האם הכל בסדר אתה? באחת הפעמים ניגשה אליי חברה, ישראלית לשעבר, שהכרנו במקום, תזונאית קלינית במקצועה . התיישבה מולי בחצר בשבת חברים משותפת התנצלה על ההתערבות אבל…ו"האירה את עיניי " על מצבה של רחל, מילותיה היו קשות. היא סיפרה שהיא מכירה היטב את המחלה ומכירה את הסימנים ואין לה ספק.. אתה חייב לעשות משהו אשתך אנורקטית הגוף שלה יקרוס ועוד.
מס' ימים אח"כ יזמתי שיחה עם רחל בעניין, היא כמובן נכנסה למגננה, לדבריה מצבה הרפואי טוב והעיסוק באוכל הוא בעיקר כי יש לה זמן ואין לה הרבה אפשרויות לפעילות בחורף הקשה. היא פשוט אוהבת את התחום ורוצה לעסוק בו בבוא היום . הגענו להחלטה, ביקשתי דרשתי, ממנה שתפנה לרופא המשפחה ונשמע את דעתו. מס' ימים אח"כ היא אכן הלכה לרופא ששלח אותה לסדרת בדיקות דם. ואז כשתמו הבדיקות חזרה רחל זורחת כמנצחת. מצבה הבריאותי מעולה. כל הפרמטרים בבדיקות הדם הראו שהיא בריאה גופנית. בעניין הרזון הקיצוני מסתבר שיש לה בעיה בבלוטת התריס ועליה לעבור ניתוח. כך היא פתרה את העניין ואני סמכתי עליה. ואכן כעבור מס' חודשים נסעה רחל ארצה ועברה את הניתוח .יכול להיות שבעיית בלוטת התריס שהייתה לה נפתרה. אך בבעיית התיאבון הסלקטיבי, הרזון הקיצוני, העיסוק האובססיבי באוכל והטקסים הנלווים לא ניכר כל שינוי.
הזמן חלף מהר, החיים הטובים, השגרה הרגועה יחסית קיבעו מצב מסוים שלא היה קיצוני עדיין ואפשר היה לחיות אתו .
הבנות היו בסדר{כך היה נדמה לי} גדלו להן בסביבה חמה ונעימה, רחל עסקה בענייניה הקולינריים ואני הייתי עסוק מעל הראש בעבודה קשה, בסקי ובספורט, מצאנו זמן לטיולים בצפון אמריקה כולה, כסף לא חסר לנו ועוד שנתיים עברו להם כהרף עין
נישואים עם סיר מרק 