מיד עם סיום הקורס אני מוצב לתפקיד בחו"ל, אני מקדים ונוסע לחפיפה במקום ואחרי חודש יגיעו גם רחל והבנות. האווירה נהדרת אנחנו מאושרים מחכים לנו חיים חדשים. אמנם תפקיד קשה והמתח קבוע. אך נזכה לשכר הוגן, שכר דירה, חינוך לבנות ובכלל חוויה של חיים בחו"ל. עבורי זהו תפקיד מעניין ומאתגר ופתח לקריירה .
רחל בארץ מתארגנת למעבר, מעבירה את ניהול העסק לאחיה שהשתחרר מהצבא ומכשירה את בן דודה לעבוד גם הוא בעסק ובזמן שנותר עורכת מסיבות פרידה מהשכונה והחברים . בשיחות הטלפון אליה לארץ היא נשמעת שמחה סקרנית ומתעניינת במקום החדש .
כעבור כחודש אני ממתין להן בהתרגשות רבה בשדה התעופה במדינה החדשה . הן יורדות מהמטוס ולהפתעתי הרבה אלה הקטנה צועדת לקראתי בהילוך מהוסס, כשעזבתי היא עדיין לא ידעה ללכת. למעשה עברה בדיוק שנה מיום לידתה ואני כלל לא הייתי שם.
אנחנו מוצבים במדינת עולם שלישי עם כל המשתמע מכך. אוכלוסייה עניה , ביטחון אישי בסיכון גבוהה, תשתיות באיכות ירודה, אין בילויים אין בתי קולנוע, סופרמרקט אחד.
מצד שני הבית מפואר, המקומיים חמים ולבביים. הנופים מדהימים, ג'ונגלים ויערות גשם, חופי זהב מרהיבים. פירות טרופיים במחירים מצחיקים, כוח עבודה זול שמאפשר לשכור מטפלת ועוזרת בית גנן ונהג. חינוך לילדות במערכת האמריקאית וחברה חדשה ובינלאומית.
על פניו השגנו את השינוי שרציתי כל כך והעתיד נראה מבטיח. העבודה שלי הייתה קשה ותובענית אך מידי ערב הייתי בבית עם המשפחה.
הקהילה הישראלית הקטנה שהצטרפנו אליה הייתה תומכת ומסייעת ונוצרה עד מהרה חברותא נעימה . בסופי שבוע כשהתאפשר היינו נוסעים עם חברים מהקהילה לטיולים בסביבה ואפילו לים שהיה מרוחק כ 3 שעות נסיעה. כישראלים הותר לנו להצטרף למועדון האמריקאי ששירת את הקהילה האמריקאית הגדולה במקום. היו בו מגרשי טניס וספורט בריכת שחיה ומסעדה. ובשבתות היו מתרכזים בו חברי הקהילה הדיפלומטית לתחרויות ספורט ובילוי משותף. והוא הפך למקום הבילוי המרכזי שלנו .
למרות זאת מתחת לאווירת הרוגע והמסגרת הבטוחה לכאורה, שרר מתח קבוע . הסכנה ריחפה כל הזמן מעל ראשינו
היה הסיכון הביטחוני, ובאותם ימי אינתיפאדה וטרור בארץ ההתראות בחו"ל היו רבות ומוחשיות ושליחי המדינה ונציגויותיה היוו יעד לפיגועים. המשמעות הייתה חיים תחת שמירה מתמדת, אבטחה הדוקה ומודעות שהונחלה לבנות הזוג ואף לילדים. כל תנועה הצריכה ליווי מאובטח ודיווח . כל שינוי בשגרה מסביב הדליק אורות אדומים, לכל רכב או עובר אורח שהתעכב מעבר לסביר היה פוטנציאל של מפגע. בנוסף היה גם הסיכון לביטחון האישי, במדינה בה אדם לבן היה מטרה לשוד ואלימות, נדרשנו לזהירות גם בהיבט הזה .
בפן "המקצועי" הייתי במתח קבוע, עמדתי תחת זכוכית מגדלת והייתי חייב לעמוד בדרישות מחמירות בעבודתי. כל שגיאה עשויה הייתה להניב הדחה, הפיקוח כלל ביקורות קבועות, ביקורי פתע ומבחנים תקופתיים והמתח שלי הקרין כמובן גם על בת זוגי .
בנוסף למתח הביטחוני והמקצועי, המגורים במדינת עולם שלישי עם סניטריה ירודה ומחלות טרופיות עלומות ומערכת בריאות מפגרת. הצריכו השגחת יתר והקפדה מיוחדת בעיקר עם ילדים קטנים. נדרשנו להקפיד על איכות המים והמזון לשתות רק מים קנויים ולחטא פירות וירקות. לגהץ את כל הבגדים מסכנת זבובי המנגו ויתר טפילים שהטילו את ביציהם בבגדים הלחים שבקעו אח"כ לתוך הגוף.
הסכנה הגדולה ביותר היתה מחלת המלריה האיומה שיכולת לחטוף מעקיצת יתוש. אני שחרדתי לבריאות הבנות נעשיתי פרנואיד מוחלט בעניין. בניתי לי מערך הגנה היקפית למניעת כל חדירה של יתושים לקרבת הבנות. מידי ערב ריססתי את כל חדרי הבית, הדלקתי מנורות יתושים בכל חדר, הקפדתי על שרוולים ארוכים וכילות שינה. ובלילות כל זמזום של יתוש הקפיץ אותי ממיטתי למרדף אקרובטי עד חיסולו של הפולש. למרות שקיבלנו כדורים למניעת מלריה, התברר שהטפיל פיתח עמידות וכולנו חטפנו את המחלה במהלך תקופת שהותינו, חלקינו אף מספר פעמים. במידה ונדבקת הדבר החשוב ביותר היה טיפול מהיר ככל האפשר מכיוון שמדובר בטפיל שמתרבה בדם בקצב מטורף .
הסימפטום הראשון היה חולשה פיזית ועלייה בחום הגוף. הדרך הרפואית לגלות אם נדבקת הייתה ע"י בדיקת דם מיקרוסקופית שנקראה "טיפה עבה". אם תפסת את המחלה בזמן ולא חטפת טפיל עמיד, הטיפול היה סדרת כדורים שחיסלה את המחלה במהרה. הבעיה בבדיקה, היתה שהיא נעשתה ע"י מעבדות מקומיות ואם "טיפת הדם" נלקחה בשלב שהטפיל דגר בתוך כדוריות הדם ולא בזרם הדם לא ניתן היה לראות אותו במיקרוסקופ והתוצאה הייתה שלילית אלא שהיה צורך לבדיקות נוספות כעבור יום ויומיים לשלילה מוחלטת של המחלה ואם אחרי מס' ימים היה מסתבר שהבדיקה חיובית .מצבך הרפואי כבר החמיר עד כדי כך שההרגשה היתה איומה. נתקפת כאבי שרירים, חולשה והקאות החום עלה במהרה שרעדת מקור באמצע יום קיץ חם ובשלב זה היה צורך בטיפול אגרסיבי .
התופעה המוזרה ביותר הייתה, שחלק מהאנשים היה "אהוד" יותר על היתושים ונדבק חדשות לבקרים וחלק כמעט ולא נדבק. אני נמניתי על הנדבקים הקבועים וכדי להימנע מהמחלה פיתחתי שיטה שעיקרה היה טיפול תרופתי למלריה מיד עם הופעת סימפטומים, חולשה או חום. עוד בטרם ביצענו את בדיקת הדם , התחלנו מיד לקחת את סט הכדורים לטיפול .השיטה השתלמה רוב הזמן , בעיקר עם הבנות שנדבקו מספר פעמים בודדות. והחלימו מהר בגלל הטיפול המהיר {במקרה שפעת ומחלות ויראליות אחרות לפחות שללנו את המלריה והיינו רגועים } אני לרוע מזלי חטפתי באחת הפעמים טפיל ששום תרופה מודרנית לא הצליחה לחסל ונאלצתי לקבל טיפול ע"י רופאה מקומית. שנתנה לי מינוני ענק של כינין שהשבית אותי לחודש של סיוטים והזיות וחולשת גוף מוחלטת שחייבה שליחת מחליף מהארץ .עד היום יתושים גורמים לי לתגובה קיצונית אני לא נרגע עד שאני מחסל את היתוש והסובבים אותי לא תמיד מבינים את פשרה של ההתנהגות המוזרה .
למרות שעל פניו נראה היה שרחל מתאקלמת לאט. המתח והחרדה הקבועים והמרחק מבית הוריה החלו לתת בה את אותותיהם ותופעות של חרדה החלו לצוץ והאנורקסיה החלה להראות פניה בגלוי. כחמישה חודשים לאחר הגעתנו היא נשברה בפעם הראשונה.
אחרי מספר ימים של התנהגות עצבנית חסרת סיבה ברורה באחד הערבים עם חזרתי מהעבודה, היא נפתחה בפניי והחלה לבכות. אני רוצה לחזור ארצה, קשה לי פה, המקום נראה כמו עזה. לא יכולה לצאת לחופשי לא עומדת בכל המחלות והמתח הזה. משעמם לי ואני חרדה כל הזמן לבנות .
ברור היה שלא ניתן לחזור ארצה. לא הייתי מוכן לוותר על כל ההשקעה ולמעשה לוותר על עתידנו. ניסיתי כמיטב יכולתי להרגיע אותה ולהראות לה את הצדדים החיוביים. אט אט לאחר מספר ימים של תסיסה, נראה היה שהיא ויתרה וחזרה לשפיותה. אך מכאן ואילך לאורך כל שנות שהותינו בחו"ל עם כל שינוי או משבר, תמיד ריחף לו האיום שהיא תישבר ותחזור ארצה .
כשבועיים אחרי אותה התפרצות בכי ודיכאון, החל פתאום השינוי המיוחל ולאט לאט החלה רחל לפתח חיבה למקום, שעם הזמן הלכה והתפתחה לאהבה גדולה . השינוי נבע בחלקו בזכות מטפלת מקומית מדהימה ששכרנו, שסייעה לה רבות בטיפול בבנות ובמשק הבית. כך גם המורות בבית הספר והתמיכה החברתית שקיבלנו הרגיעו אותה, לפחות על פני השטח .
במקביל החלו לצוץ בהתנהגותה תופעות חדשות שלא הכרתי עד כה. כמובן באותם ימים לא ידעתי שהתופעות שנגלות לעיני הן חלק מהמחלה ורק לימים במחשבה לאחור יכולתי לקשר הכל ולהגיע למסקנה ששם זה החל לתפוס תאוצה.
רחל פתאום החלה לבשל.
המטפלת הקודמת שפיטרנו הייתה גם מבשלת. וקודמינו עשו עבודה נהדרת ולימדו אותה לבשל כמעט כל אוכל ישראלי שאהבנו. בתחילה היא הייתה מבשלת מידי ערב ארוחות נהדרות, שאני אהבתי מאוד. גם לרחל היא הייתה מכינה, או ניסתה להכין את המרק הקבוע אך למרות כל ניסיונותיה רחל לא סבלה אותו וטענה שהוא לא טעים לה! לי היה נדמה שהיא לא הצליחה להבין את ההיגיון במה שנדרש ממנה. פשוט לא להכניס ירקות מרובי קלוריות למרק. היא ניסתה כל הזמן לשפר את המרק ולעשות אותו טעים ועשיר יותר כדי שיערב לחיכה של רחל, מה שהעלה את חמתה של רחל וכנראה היה הגורם העיקרי לפיטוריה. רחל החליטה שמכאן ואילך שהמטפלות לא יבשלו והיא תיקח את המשימה על עצמה. ההפתעה הייתה מוחלטת, שהרי היא מעולם לא בישלה והמטבח היה עבורה מוקצה מחמת מיאוס. אני עד כה הייתי הבשלן בבית ובארץ רוב האוכל שאכלנו היה מקופסאות שרחל הביאה מבית אימה או בישול שלי.
בנוסף להתעסקות החדשה במטבח היא החלה להסתובב שעות רבות בשווקים ובחנויות המזון. יחד עם הנהג היא הייתה יוצאת כמעט מידי יום וחוזרת עמוסה בשקיות מהשוק. ירקות , דגים, בשר ויתר מצרכים . היא גם החלה פתאום לחרוש את העיתונים שהגיעו מהארץ בחיפוש ואיסוף מתכונים ותיוקם. מידי יום היא הייתה מציעה לי כל מיני תבשילים לצהריים וערב וטורחת עליהם ומוציאה תחת ידיה מטעמים מדהימים או יצירות דוחות ובלתי אכילות לחלוטין. שהרי היא לא הייתה טועמת מעולם ואני הייתי שפן הניסיונות .
אני הצטרפתי לשמחה ,העיסוק החדש שלה הרגיע אותה ומילא את זמנה, ובעיניי היה שלב בהתאקלמות שלה.
עד כה , את רוב ארוחות השבת שלנו עשינו בביתם של העובדים הוותיקים ששמחו להזמין אותנו אליהם .
רחל להפתעתי החליטה להכין ארוחת שבת שלמה ולהזמין אורחים להתארח אצלנו. את הדגים ועוד כמה תבשילים מסובכים היא הפקידה בידיי, אך את כל יתר המנות היא לקחה על עצמה לתדהמתי הרבה. הארוחה הראשונה בביתנו הייתה מדהימה ומשופעת מנות. מאפים וקינוחים והייתה יריית פתיחה למסורת שהלכה והתפתחה לארוחות שבת וחג בביתנו. מרובות אורחים ומנות מדהימות .
ההכנות לאותן ארוחות החלו כבר בתחילת השבוע, גם במקרים שהארוחה לא התקיימה אצלנו הייתה רחל מעורבת ומתנדבת להכין מנות למארחת התורנית. הייתי רואה אותה מסתודדת עמה ומתכננת את הארוחה הבאה .
בנוסף לארוחות שבת עם חברי הסגל הישראלי אזרה רחל אומץ להזמין גם את ידידינו הזרים וביתנו אט אט הפך למסעדת גורמה לקהילה הדיפלומטית.
עם הזמן הפך האוכל להיות גורם יותר ויותר משמעותי בחייה, הבעיה הייתה שהוא היה משמעותי כל עוד אחרים אוכלים אותו .
במהלך הארוחות הקפידה רחל להימנע מלהצטרף לשולחן הסועדים. וכשהיו המוזמנים המנומסים ממתינים לבואה של המארחת הייתה היא מתחמקת בתואנה שיש בדיוק מנה מתבשלת בתנור וצריך לטפל בה. והייתה מעודדת את האורחים להתחיל לאכול , דבר שבמקרים רבים גרם מבוכה רבה שהרי מן הנימוס לא מתחילים לאכול עד שהמארחת מצטרפת לשולחן. אך היא נותרה בשלה והשאירה אותי המארח להחליק את העניין.
היא הייתה מצטרפת רק בסוף הארוחה ומעולם לא אוכלת או שלכל היותר הייתה מוזגת לצלחתה מעט ירקות מהסלט או מסיר הירקות המאודים.
מבחינתה העיסוק באוכל, התשבחות הרבות והדיון במרכיבים השונים. היה מספק ומשביע כאילו שהיא אכלה ונהנתה מהארוחה עצמה .
העיסוק החדש שלה הרגיע אותה ונשכחו ימי המרירות והרצון לחזור ארצה. היא החלה לאהוב את המקום ותושביו ואת החברים החדשים שלנו. ואט אט נוצרה לה שיגרה נוסכת ביטחון והיא חזרה לפעלתנות ולתזזיתיות האופיינית לה.
היה לה עיסוק שהלך והתרחב ועד מהרה היא הפכה ממש לשפית מדופלמת.
נישואים עם סיר מרק 
תגובה אחת על “פרק 12 חיים חדשים בחו"ל”